פוסט אורח מאת אור ספיבק
קיים סיכוי שגלעד כהנא סובל מדיכאון קליני, ומהפרעת אישיות נרקיסיסטית; בבירור מדובר באדם עם בעיית התמכרות לאלכוהול (אם כי, כמובן, הוא יתווכח ג€“ ואכן התווכח במהלך ההופעה ג€“ עם הגדרת מצב זה כבעייתי). לעומת זאת, מה שהוא בהחלט אינו סובל ממנו הוא היעדר כישרון או ביטחון על הבמה. חבריו ללהקת הג’ירפות, לעומת זאת, נראים אוסף אנשים חביב; אבל בשונה מכהנא, נדמה שאסופה חביבה זו סובלת מהיעדר כישרון.
הג’ירפות אינם ממש להקה של איצטדיונים: מוסיקת האוירה עם המלים המטורפות של התקליט הראשון, ושירי הדכדוך הנפלאים של תקליטם השני (“גג”) מזמינים אותך לצלול אל תוך ראשך, עם חבר או שניים, ולא להניע את ראשך יחד עם עוד מאות או אלפים. אבל ה”בארבי”, בהופעה החגיגית שציינה שנה לצאת התקליט “גג”, היה מפוצץ. ייתכן שאיש אחר היה מתרגש; גלעד כהנא, לעומת זאת, היה שתוי. מאוד. למן ההתחלה ועד הסוף.
זעקת “ערב טוב רבותיי!” מלאת הוד, הדר, ובעיקר הד (אקו), יצאה מפיו של גלעד כהנא, וסימנה את תחילת ההופעה במוצאי שבת. מכאן נפתח המונולוג הראשון, מיני רבים (נדמה לי שארבעה או חמישה, כל אחד שש-שבע דקות), והוא נפתח בערך כך, בקול באס מהדהד:
“רבותיי!” (אקו-אקו-אקו). “אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך הוא נראה כל-כך טוב.” (גלעד כהנא מלטף את זקנו, הלהקה מתחילה לנגן.) “איך הוא שזוף כל-כך? איך האנרגיות שיוצאות ממנו כל-כך חיוביות?”
מכאן נפנה כהנא לתאר את הגן-עדן שממנו הגיע כעת, עיר האוהלים של גיידמק; עיר שבה אין בעיות, שבה אפשר לזיין את אשתו של השכן, לידו, ו”לא איכפת לו! כי כל-כך כיף בעיר האוהלים!” עיר שהסמל שלה הוא נקניק וסלטים על רקע כחול-לבן, ושבחלומו של כהנא תתפרס על כל הארץ, וכולם יהלכו בה בכפכפים, וישירו את ההמנון ג€“ שיר האליפות של בית”ר ג€“ ויהיה כיף, כיף להיות מפונק אצל גיידמק.
המונולוג הזה, עם ההומור המופרע, המחאה, והאמת שבו, בשילוב הכריזמה המשפריצה של כהנא, סימן את תחילת הערב, שהיה יותר מופע קברטי מהופעת רוק “אמיתית”. אחרי הקטע הזה, ואחרי שביצעו את השיר “לכת”, לטעמי השיר הכי טוב ב”גג”, כהנא העיר שלדעתו היה צריך להפסיק את ההופעה עכשיו, ככה, קצר וקולע. ואולי כך כדאי לעשות גם עם הביקורת הזאת, קצר וקולע. שלוש הערות לסיום:
-
לגלעד כהנא יש מה לומר. הטקסטים שלו, המוזרים האלה, פועלים כמו שירה טובה (ואני לא קורא שירה, אבל ככה מספרים לי): משהו עובר ממנו אליך, ואינך יודע מה, אבל הוא עובר, בתוך הקרנבל הזה.
-
הלהקה, לעומת זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש יודעים לנגן. הבסיסט עושה רושם בסדר; היתר ג€“ לא משהו בכלל-בכלל, והעיבודים נטולי השראה, העתק חיוור לדיסק. נראה שמוסיקאים טובים היו עושים חסד עם יצירתו של כהנא, ואולי מעשירים אותה בעוד שניים שלושה רבדים.
-
הטירוף הזה, עם הההשראה הזו, שווים התמסרות, גם בתנאים האלה. ולו רק בשביל הרגע שבו כהנא ירד לקהל ושר את “רמי מואשם באחזקת סמים קלים”. פתאום השיר הזה, הטבול בציניות, והמדויק כל-כך באופן שבו קלט את תרבות הגראס בחציה הפאתטי-ישראלי, הופך למרגש, וכואב. זהו כהנא בשיאו: עובר בין רגש לשכל מושחז, הלוך-חזור, ואתה הולך איתו.
למרות הלהקה (פעם אחרונה, נשבע).
