גם הלב שלי עם לב

כמנוי של קולנוע לב, וכתושב לשעבר של רמת אביב, גם אני לא יכולתי לשתוק על סגירת הקולנוע בשכונה. אמש השתתפתי בהפגנה שנערכה מול קניון רמת אביב. עם שלטים ולפידים, עמדנו מול הכניסה לקניון:

הפגנה נגד סגירת קולנוע לב

הקולנוע דווקא רווחי, ומשלם דמי שכירות נאים. אפריקה ישראל, בראשות לב לבייב, רוצה להרוויח יותר. עוד חנויות בגדים = עוד הרבה כסף. תושבי השכונה, בראשות ערן נויפלד התארגנו למניעת סגירת הקולנוע.

קולנוע לב ברמת אביב הוא בית הקולנוע האחרון בצפון תל אביב. הוא משמש בני נוער נטולי מכונית שלא יכולים להגיע לסינמה סיטי. הוא משמש סטודנטים צעירים. והוא גם משמש אוכלוסיה מבוגרת רבה. אחד הדוברים אמר שבשביל הגמלאים, ההתארגנות לסרט, ההליכה לקולנוע, הצפיה בסרט, וכמובן השיחות של אחרי, הן בעלות ערך רב לאוכלוסיה המבוגרת. אירוע התרבות הזה שובר את שגרת יומם.

לאחר כמה נאומים וקריאת סיסמאות, כיבינו את הלפידים וניסינו להיכנס לקניון. המאבטחים התארגנו לחסום את הכניסה. חלק מהמפגינים הצליחו להסתנן למרות שהמאבטחים דחפו ורמסו אותם. מרגיז שהמאבטחים, עובדי חברת שמירה שלא זוכים לשעות נוספות, פנסיה או חלילה לעבודה רצופה שתאפשר פיצויים, הם הכלבים המשוסים של בעלי ההון.

ניסינו להיכנס לקניון דרך כניסה אחרת, אבל לא נתנו לנו. זהו. סימנו אותי. אין יותר קניות בקניון רמת אביב. אבוי! השוטרים שהגיעו לבדוק את המצב הסבירו לנו שכמות האנשים מהווה “התקהלות בלתי חוקית” ומפרה את הסדר. הם הציעו שנבקש רשיון להפגנה הבאה ואז נזכה לאבטחה. יש לציין שהם היו מנומסים.

בעיות

אני מקוה שעם קשר, או בלי קשר לבלגאן שהיה בסוף, התקשורת תיתן מספיק במה לנושא. כמות המפגינים לא חשובה. אופן הסיקור התקשורתי חשוב ביותר, ויכול להשפיע על ההכרעה בענין הקולנוע. אני מקוה שלא מאוחר מדי.

אחרי התפזרות ההפגנה, עלינו כולנו במעלה הרחוב לקופי טו גו. לפחות שם, המלצרים טענו שהם מרוצים מהישגי השביתה. חבל שהשירות היה אטי…

Rubble or Art?

Take a look at this picture:

Damaged Building or Art

This is an art gallery in Tel Aviv near my house. It’s wall looks as if it was hit by shells and bullets. Well, it’s not. It’s like that by design!
It’s a strange place. There is always someone at the front desk, yet I’ve never seen anybody enter the building.

Here’s another picture of the building:
Gallery

ג’ינה סנאף חיה ובועטת

לא, אני לא מדבר על הפלאפל, וגם לא מדובר בשם של כלבה, אלא על להקת הרוק המצויינת ג’ינה סנאף. יש רוק’נ’רול חזק ובריא בשפה העברית. חלק מהשירים נודדים למחוזות מוזיקלים אחרים והופכים את ההופעה לקולאז’ סגנונות. ויש שירים אחרים, רוקיסטים מצויינים, שחסן נסראללה מנע מהם להפוך ללהיטים.

ג'ינה סנאף

אז ג’ינה זה לא רק פלאפל, אלא להקת רוק חיה ובועטת. בזכות דן אקרט שמנגן בס בג’ינה סנאף וגם בכלים בהרכבים אחרים, הייתי בהופעה שלהם בלבונטין 7. לצערי, האולם לא היה מלא. איש אחד לקח כסא וישב. הוא למעשה יצר את השורה הראשונה, שלא היתה צמודה לבמה. חבל, זאת הופעת רוק רועשת. לא יושבים!

ההופעה נפתחה בקטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום הבא. בהמשך הלהקה ניגנה משיריה המקוריים, מתוך אלבום שיצא לפני שנה וגם תיבלה בעוד שירים מהאלבום החדש. זיהיתי חלק מהשירים, שנוגנו ב 88FM. האלבום יצא בתזמון אומלל, באמצע המלחמה, ולכן קצת נבלע. הסולן, אביב כהן השני בולט מאוד על הבמה, גם בקטעי הקישור.

לא ממש שמתי לב לחלוקת תפקידים בינו לבין הגיטריסט רותם פלורנטין. לא היה לאף אחד מהם תפקיד של Lead Guitar. בדרך כלל יש חלוקת תפקידים בין הגיטרות החשמליות. יש לציין שזוהי הופעתם הראשונה של החבורה בהרכב הנוכחי.

ולשירים: “באה אליי” הוא שיר קליל ונחמד. שיר הנושא של הלהקה “ג’ינה סנאף” חמוד, אבל לא ממש הסגנון שלי. הקליפ היה חסר. השיר “הלילה” החזק והאנרגטי, זכה לביצוע מעולה בהופעה.

ונעבור לשירים היותר קטלניים: “מי יגיד משהו” הוא שיר פאנקי מדליק. “מחכים לקיץ”, הפותח את האלבום הוא בעל עוצמות אדירות, עם באס דומיננטי. מילות הפזמון הצחיקו אותי. והשיא שלי הוא: “כל יום אני קורה לה“. פשוט המנון רוק שלא יוצא לי מהראש.

תמונה נוספת מההופעה של ג’ינה סנאף:
ג'ינה סנאף על הבמה

לסיכום, מאוד נהינתי מההופעה. יצאתי עם אנרגיות חשמליות, ורציתי לקנות את האלבום בתום ההופעה, אבל לא היה מי שימכור לי. נראה לי שיש כאן טיפ: הוצאתם אלבום? תמכרו אותו בהופעה. חוסכים את התיווך של חנויות התקליטים. כמו כן, יש סיכוי לא רע בכלל שמי שהיה בהופעה ונהנה גם ירכוש את התקליט.

ההרכב: אסף דגן על התופים, רותם פלורנטין גיטרה חשמלית, אביב כהן ה-II בשירה ובגיטרה חשמלית ודן אקרט בגיטרה באס.
עוד חומר אפשר למצוא באתר הלהקה, במייספייס שלהם, ובעוד קצת תמונות מההופעה.

ג’ינה סנאף בהופעה בלבונטין 7,
27.11.2007
30 שקל”צ כניסה.

מילה טובה על הבירוקרטיה הישראלית

אנחנו תמיד נוהגים לקטר על משרדי הממשלה, חוסר היעילות שלהם, ופקידיהם הזועפים. הפעם דווקא יש לי מילה טובה לכתוב עליהם.

משרד הפנים בתל אביב, שנמצא מול קניון עזריאלי, נתן לי שירות טוב. זה התחיל בכניסה למשרד. שם, אמרתי לפקידה אילו ניירות אני צריך, והיא כבר נתנה לי טפסים מתאימים למלא בזמן שאני ממתין. זמן ההמתנה היה כחצי שעה.

כמובן שגם בזה אפשר להשתפר, אבל זהו זמן סביר לאחד המשרדים העמוסים בארץ. את זמן ההמתנה ניצלתי לקפיצה לשירותים, שהיו נקיים למופת. כן, גם זה אמור להיות טריוויאלי, אבל זה לא תמיד היה כך. ולבסוף, הפקידה היתה נחמדה וענינית, וסיפקה את הניירות המבוקשים ביעילות.

גם הביקור הקודם שלי בבנין עבר בצורה סבירה. הייתי זקוק להחזר מס. גם שם, בגוף המפחיד שנקרא “מס הכנסה”, קיבלתי שירות טוב. הסבירו לי אילו טפסים אני צריך למלא, לכמה החזר מס לצפות, וטיפלו בבקשה בתוך הזמן המובטח.

עוד לפני זה, בקיץ שעבר, מצאתי שלשכת התעסוקה גם היא מאוד יעילה. כאן היעילות לא מתבטאת במציאת עבודה, חס ושלום. הם פשוט מאוד יעילים בלא למצוא עבודה במהירות שיא. כל מה שצריך הוא לשים את האצבע. ברגע שהמכונה מזהה את טביעת האצבע, היא מדפיסה ציור של בית, ואז אפשר לחזור הביתה בשלום.

בקיצור, כל עוד אתם לא צריכים את משרד הרישוי, נראה לי שהבירוקרטיה הישראלית לא כל כך נוראית…

Winter

Last week, there was lots of rain. So, I spent more time at home instead of wandering around. But instead of clinging to the computer and writing blog posts, I stayed away from the computer.

Why? I guess it was because of the cold air and the spirit of winter. I just remained in bed. Books that were collecting dust found themselves in my hands. I remembered that I can occasionally enjoy reading a book, or a blog post in a hard copy.

Another outcome of the cold winter was listening to music. I listen to music all the time, when sitting in front of the computer at home or at work. But music sounds different when I really listen to it, and not only overhear it. I tried listening to some podcasts as well, but didn’t that medium very appealing.

Anyway, those are excuses for not updating the blog for more than a week. I intend to get back to the normal pace…