לא עוזבים ת’כיכר

איך המפגינים מרגישים בכיכר? כתבנו בשטח (עבדכם הנאמן) אסף תגובות ספקטיות לגבי העתיד לצד אופטימיות שעכשיו מתחיל השינוי הגדול: בברצלונה, בספרד,באירופה, ובכל העולם.

קרלוס, בן 34, לא מצליח למצוא עבודה כבר שנה שלמה, והערב הוא הגיע לישון בכיכר קטלוניה בברצלונה בפעם הראשונה. הוא ממשיך לחפש ולא מאבד תקווה. בימים האחרונים הוא התעודד מהמחאה שהתעוררה בכל רחבי המדינה, והחליט להגיע עם בתו הקטנה לכיכר.

קרלוס מחייך כשהוא מצביע לעבר ההמונים בכיכר. בתו הקטנה מזכירה לו להגיד שמדובר במשהו גדול יותר: “המחאה תגיע לכל העולם ולא תישאר רק בברצלונה או בספרד”, משוכנע קרלוס. הוא מראה לי עיתון מיום הבחירות, בו מוקדשים רק שני עמודים למחאה, ומודיע לי שהיחס התקשורתי עומד להשתנות.

לקרלוס אין שום השכלה פורמאלית. כמוהו יש רבים. ספרד ראתה בנייה בקצב מסחרר בשנים שקדמו למשבר. בחופים שמסביב לברצלונה, בפרברי מדריד ובמקומות נוספים במדינה בת 47 מיליון התושבים יש כמיליון דירות ריקות. 11.9% אחוז מהתל”ג נמצאו במגזר הבניה לפני המשבר. המגזר נמחק.

גם טינגווארו, בן 34, מאוד אופטימי: “השינוי בוא יבוא לכאן כי יש העולם משתנה ומתעורר. הוא מצר על כך שבמערכת החינוך הספרדית של היום לא נותנים לאנשים סיכוי להיות עצמם: “מלמדים אותנו איך למצוא עבודה ואיך לצרוך, אבל לא נותנים לנו לפתח את הכישרונות שלנו”. טינגווארו, המכונה גם Mensey לא מחפש עבודה ומנסה להתפרנס מהמוזיקה המצווינת שלו, אותה הוא גם ניגן בכיכר, לצד הרכבים נוספים. הוא אומר שההמונים סוף סוף לקחו את גורלם בידיים ומספר על המיואשים: “רוב החברים שלי מובטלים. בגיל 34, הם עדיין חיים עם ההורים ומתקשים לשלם את ההוצאות הכי בסיסיות של החיים כמו אוכל וטלפון. איך הם שתקו עד עכשיו?”, הוא שואל, ומאשים את הדיסאינפורמציה בתקשורת.

שיעור האבטלה בקטלוניה, בה חיים כ 7 מליון אנשים, עומד על 19%, מעט יותר טוב מהממוצע הכלל ארצי של 21.29%. חוסר התעסוקה אינו בלעדי לחסרי ההשכלה, ונפוץ ביותר גם בקרב בעלי השכלה גבוהה.

מירן, בת 24, היא סטודנטית העומדת לסיים את לימודיה. כששאלתי אותה אם תמצא עבודה לאחר סיום הלימודים, פניה הביעו חשש. את החשש החליפה במהירות אופטימיות, לאחר שההמונים התחילו להרעיש במחבתות, מנהג המתקיים לפני האסיפה הכללית: “השינוי במצב קרוב. נישאר בכיכר ככל שיידרש, ולא נוותר עד שנראה שינוי”.

אבל לא כולם אופטימיים. רלי, בת 31, היא ישראלית החיה בעיר שנים רבות. לרלי יש תואר שני ועד לא מזמן גם הייתה לה עבודה. אחרי שסיימה את חופשת הלידה, המעסיק שלה הודיע לה שהחוזה שלה לא יחודש. בינתיים היא מקבלת דמי אבטלה, אבל כשהיא מסתכלת סביבה, היא לא אופטימית: “יש לי חברה שהשלימה כבר שלושה תארים שניים. היא רוכשת השכלה, אבל לא זה ממש לא עוזר לה למצוא עבודה. סיכוייה היו נעלמים לחלוטין לו היה לו תואר שלישי”.

רלי סקפטית באשר לעתיד של המדינה: “קשה לראות איך ממשיכים במצב הכלכלי הזה. הדור שלנו חי ברמת חיים נמוכה משל הוריו. ייתכן וחלק מהצעירים סביבנו לא יעבדו כל החיים. עלול להיות שינוי משמעותי במשטר.”

עד 1975, היתה בספרד דיקטטורה בראשות הגנרל פרנקו. אחרי מותו, המדינה עברה מעבר מהיר לדמוקרטיה, הצטרפה לאיחוד האירופי ואימצה חוקים מאוד ליברליים. רוב הנוכחים בכיכרות הערים הספרדיות נולדו אחרי התקופה החשוכה, והם לא מוכנים להסתפק בשיטה הדמוקרטית הנוכחית, בה שתי מפלגות מתחלפות בשלטון ואינן שונות במדיניות שלהן אחת מהשנייה. בדומה לילדי הפרחים של שנות השישים, הם מרגישים מוצאים מן התהליך הפוליטי, ורוצים לקחת את העניינים לידיים.

ויש מי שמסתכלים על הימים הבאים: לקרולינה ולקרלוטה, הגרות מחוץ לעיר, דווקא יש עבודה. אבל גם הן מרגישות שהעתיד לא מובטח. קרלוטה אומרת שזאת רק ההתחלה: “בשבוע האחרון המצפון הקולקטיבי שלנו התעורר. ההפגנות הגדולות הראו שאנחנו מסוגלים לקחת את החיים שלנו בידיים. ועכשיו הגיע הזמן לעשות ג€“ כל אחד יכול להשפיע, בין אם בשכונה שלו, בעיר שלו או במדינה שלו. מודל הוועדות, שמתגבשות כאן בכיכר, תגענה לכל מקום”. קרולינה מהנהנת, מסתכלת לשמיים ואומרת: “כך אנחנו מקוות”.

———————

התגובות בכיכר צוטטו בכלכליסט כאן. הסיקור שלהם לאירועים בספרד היה הנרחב והמעמיק ביותר שראיתי בתקשורת הישראלית. תודה ליונית הקיסרית על הקישור.

עוד תמונות ניתן לראות כאן.

אני ממשיך לעקוב ולבקר בכיכר. הפעילות נמשכת שם גם אחרי הבחירות המקומיות . איזוריות. מענין לראות מה יהיה בשבת, בגמר הצ’מפיונס…

ההפגנות מתעצמות

ההפגנות בברצלונה מתעצמות. קשה לזוז בכיכר מרוב אנשים. יש כאן עשרות אלפים בכל ערב, ומאות רבות שנשארים לישון. ההחלטה לאסור את ההפגנות ביסוף השבוע של הבחירות רק עוררה את ההמונים. וכעת, המפגינים מתכננים להשלים כאן חודש שלם – עד ה 15 ביוני.

ועדת הבחירות המרכזית החליטה שכל הפגנה פוליטית אסורה ביום שלפני הבחירות, המוגדר כ day of reflection או יום ההתבוננות הפנימית אם תרצו. בית המשפט העליון אישר את ההחלטה. אבל הממשלה המרכזית החליטה בתיאום עם הממשלות האיזוריות לא להתערב, כל עוד ההפגנות ממשיכות להיות שקטות, או pacifista בספרדית.

בחצות שבין שישי לשבת, הכיכר געשה כאשר ההמונים הכריזו שהם נשארים. אמנם הממשלה קצת הוציאה את העוקץ בכך שהיא הודיעה שלא תתערב, אבל הרגע הזה היה מרגש, רגע של התרסה ואחדות.

החיידק הפוליטי שלי התעורר והחלטתי לעזור. הצטרפתי לוועדה הבינלאומית, העוסקת בריכוז חדשות חוץ, הפגנות חוץ ותקשורת של המאבק לעולם. תרגמתי את המניפסט הקצר לעברית תוך שימוש בגרסה האנגלית והספרדית (יש הבדלים קטנים בינהם). זה אמור לעלות מתישהו כאן.

המאבק תוכנן להיגמר בסוף יום הבחירות המקומיות מחר, ה 22.5. אבל התנופה גרמה למפגינים להבין שהמאבק לא נגמר בבחירות, והם החליטו להמשיך עד ה 15 ביוני – להשלים חודש.

מה הם רוצים?

שינוי חברתי רדיקלי, שישים את האנשים והחברה במרכז. הם מרגישים שהמפלגות לא מייצגות אותם, אלא מייצגות את הבנקים.

משבר החובות האירופי מבודד בינתיים למדינות קטנות יחסית: יוון, אירלנד ופורטוגל. מבחינה כלכלית, ספרד גדולה פי שתיים מהשילוב של שלושת המדינות האלה. באירלנד, הבנקים הסתבכו בחובות לבנקים אחרים ביבשת, והבנק האירופי המרכזי מכריח את אזרחי אירלנד להשתתף ב”הצלת” הבנקים האיריים – הצלת הבנקים הבריטיים, הצרפתים והגרמנים.

בספרד היה מקרה דומה של בועת נדל”ן שהתפוצצה, ובנקים שכרגע לא ממש מודים בכל החובות האבודים שלהם.

הפחד הוא שאחרי הבחירות, יתגלו עוד חובות חבויים רבים: מדובר על חברות ציבוריות בבעלות הממשלות המוקמיות, שעל חובותיהן לא חלה חובת דיווח. זה מוערך

וחמור מכך, מדובר על חובות שעיריות ורשויות איזוריות חייבות לספקים ולעובדים. מסתבר שלא רק בישראל, מוסר התשלומים ירוד ביותר. הערכה גסה מדברת על 35 מילאירד יורו של משכורות וחשבוניות שלא שולמו. “גיולי” החובות האלה יכניס את המדינה לסחרור נוסף.

ובינתיים, יש חצי שעה ביום של הרעשה באמצעות כלי מטבח: מחבתות, סירים, מצקות, וכל טוב. זאת הקדמה לאסיפה הכללית.

הפגנות גדולות בערי ספרד בעד דמוקרטיה אמיתית

כחובב הפגנות מושבע, נאלצתי להסתפק בהפגנות נגד גיורש ילדי העובדים הזרים בגינת לוינסקי בחודשים האחרונים. מה לעשות, השמאל ישן חזק בארץ, אז מסתפקים במה שיש. לשמחתי, זכיתי להיות בברצלונה בתקופה יחסית סוערת, ועכשיו ההפגנות הגיעו לכיכר המרכזית. יש!

אנחנו גרים סמוך לציר מרכזי בשם Via Laietana. ברחוב הזה מתקיימות צעדות, בדרך כלל בשבת בצהריים. אם זה רציני, שומעים את המתופפים עד הבית. ההפגנות היו בעיקר נגד הקיצוצים שהממשלה המרכזית כופה על הציבור, וספציפית היתה נוכחות למפגינים נגד הקיצוצים בשירותי הבריאות.

אבל עכשיו עלינו מדרגה. הפגנות שהתחילו במדריר ביום ראשון, הגיעו לכ 20 ערים בספרד. המפגינים רוצים דמוקרטיה אמיתית. הם מרגישים שהמפלגות לא מייצגות אותן (קצת מוכר, לא?). הם רוצים שינוי של שיטת הבחירות, החלשת הבנקים ששולטים בכל (גם זה מוכר קצת), קץ לשטיפת המוח של הטלוויזיה ועוד דברים רבים.

הרקע להתפרדצות דווקא עכשיו – ביום ראשון, ה 22.5, מתקיימות בחירות למועצות הערים בכל המדינה, ולמוסדות האיזוריים (comunidades) ב 13 מתוך 17 המחוזות של ספרד. ההפגנות התחממו אחרי שוועדת הבחירות המרכזית אסרה להפגין בשבת ובראשון, על פי חוק הקובע day of reflection לקראת הבחירות. המפגינים טענו שיש להם זכות להפגנה שקטה ולא מפלגתית על פי החוקה. הדיונים נמשכים בבית המשפט העליון, ובינתיים הממשלה הודיעה שמהמשטרה תתערב רק במקרה של אלימות או הפרת הסדר הציבורי.

למפגינים אין הנהגה. חלק מהדרישות באות בסתירה אחת עם השניה. אבל מתקיים דיון ציבורי בכיכר העיר. בדוכן הבינלאומי, הסבירו לי באנגלית רצוצה שכאן נמצאת הדמוקרטיה האמיתית – הרשתות החברתיות באינטרנט הן רק לצרכי תיאום, הטלוויזיה שוטפת את המוח, ובכיכר מתקיים דיון.

אכן, בכל ערב יש לו”ז מסודר, הכולל אסיפה כללית החל מ 22:30. כיוון שההגברה חלשה, יש סימנים עם הידיים (הם מוסברים בהתחלה) על איך לעודד, איך להתנגד (מעין שריקת בוז שקטה) ואיך לבקש חילוף. כן, זה כמו בכדורגל…

המפגינים שואבים המון השראה מכיכר תחריר בקהיר. בנוסף לדיון הציבורי, יש ועדות נקיון, העסקים מסביב תורמים דברים, ויש עוד הרבה התארגנויות מלבד הדוכן הבינלאומי. הכיכר, פלאסה קטלוניה, מחולקת לאיזורים: האיזור האיסלנדי, איזור תחריר, ופלסטין. הממממ

לגבי איסלנד, האיססלנדים סירבו לקבל את צרות הבנקים על ראשם, והצליחו להתאושש אחרי פשיטת הרגל של הבנקים. לאירים היה גורל אחר. וגם בספרד, האזרחים עלולם לשלם את המחיר על הפעולות הבלתי אחראיות של הבנקים.

לגבי פלסטין, אני התרשמתי שמדובר בסנטימנט אנטי אמריקאי, אנטי אימפריאליסטי ופחות אנטישמי.

גם למקומיים יש קטע לאומי: חלקם בעד עצמאות קטלוניה, ונראה לי שקצת מוזר להם להצטרף ליוזמה שהתחילה במדריד. כששאלתי אם יש קשר לרצון לעצמאות (בו תומכים כמחצית התושבים על פי סקרים) הם קצת התקשו להשיב. בינתיים אין הנהגה מרכזית, אלא ברור שיש לעשות שינוי משמעותי בשיטה. הענין הלאומי קצת נדחק הצידה בינתיים.

לא מצאתי אזכור הפגנות האלה, המתקיימות בערים רבות ואשר מקבלות הד בערים אחרות באירופה בתקשורת הישראלית. אז כמו שאומרים אצלנו, Por eso, estamos aqui

די לשטיפת המוח

ועוד תמונה מהפגנה ב Via Laietana

ענת קם לא פגעה בבטחון המדינה

סוף סוף מותר לפרסם את “הפרשה הבטחונית שפורסמה בעיתונות הזרה”. כמובן שהשב”כ, והעיתונות שמלקקת לשב”כ מציגים תמונה מעוותת של הסיפור.

אם החשדות נכונים, ענת קם גנבה מסמכים מסווגים מצה”ל. על כך היא צריכה להיענש. אבל ענת קם לא פגעה בבטחון המדינה. היא העבירה חלק מהמסמכים, לא 2000, לעיתונאי אורי בלאו. בתור עיתונאי המעורה בעיניני בטחון, בלאו חשוף לענינים נוספים שבכירים בצבא מספרים לו – דברים הרבה יותר סודיים.

בלאו פרסם בנובמבר 2008 כתבה בעקבות מידע שקם העבירה לו. הצנזורה הצבאית אישרה את פרסום הכתבה. ענת קם נעצרה שנה אחרי שהצנזורה הצבאית אישרה את פרסום הכתבה – בדצמבר 2009.

העברת המסמכים ופרסום הכתבה, ואני מדגיש, באישור הצנזורה, לא החזירה לחיים את פעיל הג’יהאד האיסלאמי שנהרג שלא על פי הנחיות בג”ץ. הכתבה לא פוגעת בבטחון המדינה. הכתבה פוגעת באמינת של ראשי מערכת הבטחון ומוציאה אותם שקרנים.

ועל הפדיחה הזאת, הם רצו לנקום. מעצרה של קם, תחת מעטה סודיות, נועד לספק את יצר הנקמה. בטחון המדינה לא ישוקם. עם התרת הפרשה לפרסום, ראש השב”כ דאג לדחוף את חומרת העבירה הבטחונית – זה נועד להסיח את הדעת מכך שהוא מתעלם מהוראת בית המשפט.

ועוד הערה לגבי התרה לפרסום: ענת קם היא עיתונאית וחיילת לשעבר. במידע שדחפו לעיותנאים שמלקקים לשב”כ, היא מתוארת כפקידה שגנבה מסמכים. יש פה גם קטע להשוות אותה לטלי פחימה, ולצייר אותה באור מאוד שלילי. העיתונאית חשפה את השקר של ראשי מערכת הבטחון שקרנים. מרוב בושה, מדגישים שהיא פקידה גנבת. יש פה גם קורטוב של שוביניזם…

ועוד הערה 2: גם אני, כמו רבים וטובים, ידעתי על הפרשה דרך שמועות ואחר כך דרך אתרי אינטרנט של עיתונים מכובדים בעולם. לא העזתי לפרסם על כך אפילו בבמה הצנועה הזאת. גם אני מפחד. ואני חושש שהפרשה הזאת גרמה לי לפחד קצת יותר.

חליבה עירונית

בבנק שלי אוהבים לפנק אותי בעמלות. איך אני יודע? בסוף השנה הם מחזירים לי 20% מהעמלות (לא כולל ניירות ערך) וזה יוצא מלא כסף. זה עוד אחרי שיש לי חבר יקר, ת’ (אות בדויה) שעוזר לי לעגל פינות. כשהם אומרים “אנחנו ננצח”, אני זה שמפסיד.

החלטתי להיכנע לפרסומות, ולבדוק את בנק מזרחי, עם הקמפיין של “להעביר את דביר”. אכן חזרו אליי מהר והזמינו אותי לפגישה בבנק. הוכנסתי לחדר עם שלוש בנקאיות נאות שדיברו אתי על 50% הנחה בעמלה פה, 70% אחוז שם. התחלה מבטיחה.

אבל כמו בכל סייל של חנות אופנה, הורדת האחוזים לא עושה את המחיר נמוך. אחרי שחפרתי כדי להבין כמה שקלים אשלם, גיליתי שזה לא יוצא בהכרח יותר זול. כמו כן, לסוגיות הספציפיות שהעליתי, (צ’קים במט”ח אם שאלתם) בנק מזרחי לא הצליח לספק תשובות מספקות. לא יותר גרוע מהבנק שלי, אבל גם לא מספיק טוב.

השארתי את שלוש הבנקאיות ללא לקוח חדש. לא השתכנעתי.

נראה שגם בנק קטן ותחרותי כביכול, לא באמת רוצה לשבור את השוק ואת הקרטל. באסה. בחו”ל הבנקים מרוויחים מהלוואות מוצלחות לעסקים גדולים, ולא חולבים את הלקוחות. כאן הם נכשלים עם הטייקונים וחולבים את הצאן. זה אני!

לשמחתי אני לא לבד.

המועצה הישראלית לצרכנות פתחה בקמפיין ציבורי נרחב להורדת העמלות. הקמפיין פונה לציבור ולח”כים, ולציבור להפעיל לחץ על הח”כים. אתם מוזמנים להצטרף למאבק כאן (זה קל), ולקרוא קצת יותר על הסיבות למאבק, על הקמפיין ועוד אצל שוקי, שמסביר את הכל בצורה רהוטה.