המדריך השלם לאיחורים

אלה התובנות שלי מהזמן האחרון:

  • דייט – 5- דקות: עדיף להקדים. better safe than sorry. לה מותר לאחר.
  • ארוחה במסעדה עם המשפחה – 5 דקות גג.
  • ארוחה אצל ההורים – עד 10 דקות.
  • יציאה עם חבר לבר – עד 15 דקות.
  • יציאה עם חברים רבים לבר – עד 20 דקות
  • הצטרפות לחברים מרוחקים לבר – עד 30 דקות.
  • הופעת מוזיקה ראשונה מתוך שתיים – 40 דקות.
  • ביקור אצל חברים בבית – 45 דקות
  • הופעת מוזיקה – 50 דקות.
  • הופעת מוזיקה שנייה באותו ערב – שעה.
  • מסיבה במועדון – שעה וחצי
  • מסיבה “פרטית” של “חברים” מהפייסבוק – שעתיים ++.

אם יש סוגי אירועים נוספים או הסתייגויות, אשמח לשמוע ולעדכן את הפוסט.

פעם הייתי ייקה שמגיע בזמן. לא רק שהייתי מגיע בזמן, גם הייתי כועס על אנשים שמאחרים. צברתי יותר מדי זעם. הייתי מנסה לקבוע לשעות לא-עגולות כמו 20:25, כדי לגרום לצד השני לדייק קצת יותר.

לקח לי זמן לקלוט שכשאנשים אומרים שעה, הם מראש מתכוונים לאחר. או לחלופין, כשהם מתקשרים מהדרך ואומרים “עוד 10 דקות”, זה כנראה ייקח חצי שעה.

ולפני כמה שנים, החלפתי דיסקט. קיבלתי את האיחורים באהבה. ההרגשה כבר השתפרה. בנוסף, למדתי גם אני לאחר, לא פעם בכוונה. אפילו התגאיתי בכך כמה פעמים. גאווה ישראלית אמיתית.

הבעיה באיחורים, היא שהנורמות לאיחורים לא תמיד ברורות לכל הצדדים, ואז יש צד אחד שמחכה עצבני. אני מקוה שהמדריך הזה יעשה סדר, לפחות בשבילי.

היה הרבה יותר פשוט אם אנשים (כולל אותי כמובן) היו באים בזמן. ובכלל, מתכוונים למה שאומרים.

הקרקס של דולי עושים אחלה רוק’נ’רול

יש משהו בשם “הקרקס של דולי” שמרמז על הסגנון: הם נותנים שואו שלם, לא רק הופעה.

הקרקס של דולי

ראיתי הופעה שלהם ביום חמישי האחרון בקולטורה. למרות מיעוט המשתתפים, מאוד נהניתי מההופעה, מריבוי השירים הטובים ומה”קרקס”.

השואו מתחיל מהלבוש של הזמרת, לירון רפאלי (לא, לא קוראים לה דולי). היא באה עם חצאית וגרביים ארוכות. בחלק מההופעה היא משחקת עם מקל, והיא לא מפסיקה להתנועע על הבמה. גם הנגנים האחרים לא מסתפקים בטישרט הפשוטה, אלא לבושים בחולצה מהודרת ועניבה עם גולגלות (לפחות הבסיסט, אסף לסרי).

חלק קטן מהשירים של הלהקה (אפשר לשמוע כאן) עמוסים בדיסטרשן, שירה צועקת, ובקיצור, סאונד כסחני. אבל לא רק חובבי הרוק הכבד יהנו בהופעה. לא מעט שירים הם מלודים, עדינים ונעימים גם לאזניים יותר רגישות.

הלהיט של הלהקה הוא השיר “שינקין” שיצא גם כסינגל. זה שיר נחמד ומשעשע, אבל לדעתי יש להם שירים יותר חזקים: מראה מראה, שגם מופיע במייספייס הוא החביב עליי מכולם. את השירים כתבה הזמרת. רבים מהם תל אביביים ועכשויים.

אחד הנושאים שעלו בהופעה היא שנאת “כוכב נולד”, האודישנים וצביקה הדר בפרט: הזמרת לבשה חולצה עם הכיתוב “צביקה הדר לכלא”. ואז הם עשו קטע דמוי אודישן, בו הבוחן מזלזל בחומר המקורי ומעודד קאברים. זאת היתה הקדמה ל”על הדבש ועל העוקץ” בגרסה חשמלית.

לירון רפאלי

מסתבר שהלהקה התגבשה בבלום בר, במהלך ערב במה פתוחה. יפה לראות שמערב כזה, שמיועד למתחילים (או חובבנים) יצאה להקה עם רפרטואר עשיר של שירים, ועם שואו מרשים. הם גם למדו את רזי השיווק של הדור: יש להם פעילות עניפה בפייסבוק: דף ויוזר ללהקה, שמעודכנים באופן שוטף. הסינגל חולק לכל באי ההופעה.

בקיצור, “הקרקס של דולי” היא להקה אנרגטית ומגניבה שכדאי לכם לתפוס לפני שיהיו גדולים. מייספייס.

הלהקה: לירון רפאלי – שירה, אסף לסרי – בס, דרור דרונבאום – גיטרה חשמלית, דרור גולן – תופים,
קולטורה, 17.4.2008.
להופעה המדוברת קדמה הופעת חימום של להקת Solstice Coil. מהמעט מאוד ששמעתי, הם היו טובים, אבל צריך לשמוע עוד…

עוד תמונות של הקרקס של דולי.

מעשה צדקה לחג – אבל מה עם צדק?

אתמול השתתפתי במבצע קמחא דפסחא. הנה שלב אריזת הקרטונים:

קמחא דפסחא

קרדיט לתמונה: taltal
חלוקת ארגזי המזון הגדולים היתה במסגרת פעילות קהילתית של המעסיק שלי, מטהקפה. התגייסנו, יחד עם עובדי חברות אחרות ומתנדבים אחרים לפעילות של עמותת שורשים. הפעילות נעשית כבר מספר שנים. רשימת הנזקקים (בעיקר נשים מבוגרות) הגיעה ממלחקת הרווחה של עיריית תל אביב.

אין ספק שמילות התודה החמות שקיבלנו בששת הבתים שפקדנו שווים את הגב התפוס שלי. זאת הרגשה נהדרת לתת למי שחסר לו. אני אכן מרגיש שעשיתי מצוה, ששימחתי כמה אנשים בודדים בכפר שלם וביפו.

זאת לא הפגנה שלאחריה מרביצים ארוחה טובה, או עוד פוסט מחאה שנכתב מתחת למזגן שעושה נעים. פעילות פיזית שכוללת מפגש עם אנשים שהם לא כמוני היא בעלת ערך רב.

ובכל זאת, קצת מחאה. אנשי עמותת שורשים, כמו אנשי עמותות נוספות, באים עם כוונות טובות וטהורות לעזור. אבל גם הם תורמים להתנערות של המדינה מהאחריות שלה. הן נכנסות לואקום שהמדינה יוצרת, ועוזרות לה לסגת עוד קצת מהעזרה שהיא חייבת לחלשים.

במדינה מתוקנת, חברת ההייטק שאני עובד בה, כמו חברות אחרות, לא היו צריכות לתרום לקהילה באופן הזה. המסים אותם משלמת החברה (באופן ישיר ודרך משכורות העובדים) מגיעים למדינה שאמורה לטפל באותם מקרי סעד.

יום אחד ייתכן שגם אני אגיע למצב מצוקה בו אזדקק לסיוע. לא לעולם חוסן בתוך החדר הממוזג ומכונת האספרסו. אם חלילה אגיע למצב כזה, אני לא ארצה להיות נתון לחסדיהן של עמותות התלויות בתרומות או של חברות מסחריות. המסים שאנחנו, החזקים בחברה משלמים, אמורים להבטיח לנו שנקבל עזרה עם נזדקק לה. צדק, לא צדקה.

לקריאה נוספת: איתמר מנסח זאת טוב ממני:

מי שמעוניין לתרום באמת לחג, מוזמן מאוד לתרום לתנועה לאיכות השלטון ול”אדם טבע ודין”, שנאבקים בגורמים לבעייה, ולא לארגוני הצדקה למיניהם, שרק מנציחים את המצוקה ומקלים על המדינה להתפרק עוד קצת ממחוייבותה לאזרחיה.

ועוד משהו פוליטי לפני החג: משוררים וכתבי עת מתל אביב מתארגנים לארוע הזדהות עם מפוטרות פולגת, מול השער הסגור של המפעל בקריית גת, 22.4 החל מ 16:00. כל הפרטים כאן.

האוטו זצ”ל הי”ד 1988-2008

ביום שישי קשה אחד לפני כחודש נסעתי לפתח תקוה. כנראה שזה הקש ששבר את גב הגמל. רק עכשיו אני מוצא את הכוחות להתמודד.

בעודי מתקרב אל עבר העיר כאשר מגדלי עזריאלי ניצבים מולי, התחיל תקתוק מלחיץ מחזית האוטו. זמן קצר לאחר מכן, היה פוף קטן. הלחיצות על דוושת הגז כבר לא עזרו. המכונית החלה להאט. בשעטה האחרונה שלה, הצלחתי לכוון אותה אל שולי הכביש המהיר.

כיביתי את המנוע.בפעם האחרונה.

אי אפשר היה להניע יותר. הגרר שהזמנתי רטן שיש מלפניי מכונית והוא לא יכול לגרור אותי ככה. אמרתי לו שלא חשבתי על זה באותו רגע גורלי. הוא ביקש שאעקוף את המכונית שלפניי. הסברתי לו שהאוטו לא מניע. אז הוא אמר לי: “תדחוף”. אמרתי לו “תדחוף אתה”.

דקה לאחר מכן, אני מוצא את עצמי דוחף את האוטו, יחד עם בן אדם זר, לתוך נתיבי איילון, תוך כדי סיבוב ההגה.

לאחר שלא נהרגתי כהולך רגל באיילון, האוטו נגרר אחר כבוד למוסך. לאחר סוף השבוע, הגעתי למוסך ושם קיבלתי את הבשורה המרה: “המנוע הלך”. או בשפה האנגלית: The engine went.

בירורים קצרים העלו שהחלפת המנוע תעלה כ 5000 שקלים. לא טרחתי לשאול אם זה כולל עבודה ומע”מ. המחיר כבד מנשוא עבור מכונית שתישאר בת 20. לנצח.

מה שנותר הוא רק תהליך הקבורה. במקרה של מכוניות, מדובר בלמצוא מישהו שיקנה (בזול מאוד) את האוטו תמורת חלקיו. למשל סטארטר בן חודש. לחלופין, אפשר להנות מהברזל שלו. האוטו שוקל כטונה.

וכאן אני זקוק לעזרתכם: מכירים אנשים / מוסכים שמטפלים במקרים כאלה?

הקבורה השלמה לא תסתיים ללא העברת בעלות…

עוד לא מאוחר להיות תל אביבי!

בדיוק שבעה חודשים נותרו עד הבחירות לרשויות המקומיות. בפוסטים חוזרים ונשנים, קראנו לכל תושבי העיר לדאוג להיות רשומים כתושבי העיר עד היום. אף יצאנו לשטח לא פעם.

אז מסתבר שטעינו. תקנות משרד הפנים שונו, וכעת אפשר לפלרטט עם ערים אחרות (ואפילו מושבים) עד 40 יום לפני הבחירות.

אז קודם כל אנחנו מתנצלים.

וכעת משקוראינו סלחו לנו (כך אנו מקוים), נוכל לחזור ולקרוא לכם: העבירו כתובתכם לתל אביב! אם תעשו זאת עד 1.10.2008 עדיין תוכלו להצביע בבחירות.

העיר הציונית הראשונה עדיין זקוקה לכל אותם קולות צעירים כדי לעשות פה שינוי במגמות השליליות שמתרחשות בעיר. אם לא נעביר את הכתובת ולא נצביע בבחירות, נתאכזב שוב. והאכזבה לא תהיה לטובה!

אז מה עושים?

להלן שתי דרכים בהן תוכלו להרשם כתושבי העיר תל-אביב:

א. בדואר:

1. מלאו את הטופס בלינק הזה.

2. צרפו את ספח תעודת הזהות שלכם.

3. שלחו בדואר (רצוי בדואר רשום) את הטופס המלא והספח לכתובת הבאה:

משרד הפנים – לשכת מינהל האוכלוסין

דרך מנחם בגין 125, תל-אביב, 67012

ב. התייצבות של פחות מרבע שעה במשרד הפנים:

המשרד נמצא במגדל הקריה בקומה הראשונה. את החלפת הספח עושים במודיעין, ולא צריך אפילו להיכנס למשרד עצמו. שעות הקבלה של משרד הפנים הן:

כל יום (לא כולל יום ששי) בין השעות 8:00-12:00 וכן בימים שני ורביעי בין 14:30 ל-17:30.

יש שאלות? עדיין מתלבטים? אז הנה שאלות ותשובות בנושא החלפת כתובת

פורסם במקביל אצל לרמן.

מגדלי נוה צדק
כאן אין אף דירה בשבילכם
42 קומות, 300 דירות – מתוכם 0 דירות לצעירים.