- רייס חזרה למזרח התיכון. אולי הפעם היא רצינית.
- יש דיווחים על מגעים בין ישראל לחיזבאללה על חילופי שבויים.
- בוש ובלייר מקדמים באו”ם קריאה להפסקת אש ותומכים בשליחת כוח בינלאומי לדרום לבנון.
- בערוץ 10 דיווחו שאולמרט אינו פוסל את העברת איזור הר דב / חוות שבעא ללבנון.
מתוך זה אני בונה את התסריט הבא: השבוע מוכרזת הפסקת אש. כוח בינלאומי נשלח לדרום לבנון וחיזבאללה מסיג את כוחותיו משם. מדברים שבעתיד צבא לבנון יחליף את הכח הבינלאומי. גם הר דב עובר לשליטת הכח הבינלאומי. מתקיימת עסקת חילופי שבויים ושני החיילים חוזרים הביתה.
ישראל מציגה את זה כנצחון: חיזבאללה הורחק מהגבול ואינו יכול יותר לחטוף חיילים.נפסק ירי הקטיושות. חגיגות בצפון. הויתור על הר דב ועל האסירים הלבנונים (בינהם סמיר קונטר) מודחק על רקע התמונות המרגשות של החיילים החוזרים לחיק משפחותיהם.
חיזבאללה מציג את זה כנצחון: הארגון חי ובועט. חוות שבעא שוחררו מהכיבוש הישראלי. האסירים הלבנוניים חוזרים הביתה כפי שנאסראללה הבטיח (2006 – “שנת האסירים”). הפופלריות של הארגון עולה.
אבל מה, התעלמתי מכמה בכוונה מידיעות רעות כמו: טילים ארוכי טווח נחתו על עפולה ואלי ביום ראשון בבוקר על ערים דרומית לחיפה כפי שנאסראללה הבטיח. 3 אוגדות מילואים נמצאות בתהליכי גיוס (ואני מכיר יותר ויותר אנשים שגויסו בסוף השבוע הזה). הקטיושות נוחתות בקצב אחיד על יישובי הצפון. הפצצות חיל האוויר נמשכות כרגיל. הצבא הסורי בכוננות עליונה.
אני בוחר להישאר אופטימי.
ואנקדוטה לסיום: כשהייתי בנפאל לפני שנה, פגשתי זוג אנשים מאוד נחמדים. המשכנו לטייל ביחד עד הרגע האחרון האפשרי, עד ששותפתי לטיולו ואני עלינו על המטוס בחזרה לארץ. בחודשים האחרונים היינו בקשר רופף. דיברנו על להיפגש, אבל כל אחד תמיד עסוק בחיים העמוסים שלו, וגם היה מרחק גאוגרפי. הם גרים בחיפה. עכשיו הם פליטים בתל אביב, וכנראה שנזכה להיפגש ולבלות. אז מי אמר שמלחמה זה כל כך רע?
ו
אתמול הייתי בחיפה. בעקבות 
fietsen לקח אותי לסיבוב בשכונת בת גלים. היו כמה מכוניות (בחניה). נכנסנו לחנות מכולת.ו בעלת הבית היתה מאוד נחמדה. כמעט אין קונים. לא בשעה הזאת, ולא בשום שעה. גם הספקים עושים לה בעיות. יש לה משפחה בשפרעם, אבל היא לא תעזוב את הבית. כשניסינו לשאול אותה על דעתה הפוליטית היא אמרה שהיא לא מבינה בזה. היא אפילו לא הצביעה בבחירות. היא רק רוצה שיהיה שקט ומקווה שיהיה בסדר.
אוויר, והרבה חורים קטנים. כדוריות הברזל ניקבו את הבתים בסביבה. פגשנו בחור ששומר על הבית. כאות של ידידות, הוא הביא לי כדוריות למזכרת. אחר כך עברנו לפוליטיקה מלחמתית. תמיכתו במלחמה היא בלתי מסוייגת. “חבל שלא עשו את זה קודם”, “צריך להיכנס בהם יותר חזק”. הרג אזרחים? “אנחנו פוגעים באזרחים רק אם הם מחזיקים טילים”, “עניי עירך קודמים” ועוד קלישאות. ניסיתי להסביר לו שאם נמשיך להרוג כל כך הרבה אזרחים, ארה”ב תעצור לנו את המבצע המוצדק, ולא נספיק לחסל את האמא של נסראללה. לא שכנעתי. הלאה.
הלכנו לאורך הטיילת השוממתו בבת גלים. לא הבנתי איך לא הפכו את זה לאיזור בילויים, כמו בנמל תל אביב. מאוד יפה ומסתבר שגם מאוד זול. המארח שלי הראה לי עוד שני אתרי נפילות, יטבתה ובטלה מאריס, אשר רכבל מחבר בינהם. אף אחד לא היה שם בשביל להפעיל את הרכבל.
בהדר (התמונה הראשונה), שספג פגיעה ישירה מקטיושה. לא מראה יפה, אבל כבר התחילו לשפץ. הלכנו למספרה ממול. צ’רלי, בעל הבית, הראה לנו חתיכה של קטיושה שעפה לתוך המספרה. הוא אומר שלמרות שאין לקוחות, הוא היה משתגע בבית, ומעדיף לשבת במספרה. תוך כדי שיחה, הוא הבין שאני לא מפה. הוא היה מופתע ומשועשע. נראה שהחיוך שלו לא נמחק. הסתפרתי אצלו. גם מצווה, וגם יותר זול מבתל אביב. הוא סיפר שאחד מהעובדים שלו, חטף איומים טלפוניים אחרי שאמר בטלוויזיה שנמאס לו מהמלחמה. הקשבנו לרדיו שעדכן על נפילת הקטיושה.
כשיצאנו מהמספרה חטפתי את הדכאון האמיתי. העיר מתה ! ברחוב הראשי בהדר, ליד המזרקה, ליד הסיטי הול המפורסם, הכל שומם. בשעת אחר הצהריים. נזכרתי שבאתי מאחת הערים הכי שוקקות בעולם, אבל בכל זאת. גם בבאר שבע, בשבת, יש יותר אנשים ויותר מכוניות נוסעות.
עוד אזעקה (3). הפעם כבר קצת פחדתי. לא מזמן נפלה באיזור קטיושה. בדרך, ליד אצטדיון קריית אליעזר, היו זקנים ששיחקו רמי. נראה שהסירנות לא מזיזות אותם מהמשחק. אף אחד לא רוצה שהשני ירמה, כמובן.
חוץ מוויכוח פעוט בין שוטר לאיזו אשה, כולם היו רגועים וסבלניים. היה שם “האוהד מספר אחד” של מכבי חיפה עם שלט התומך בחייליםו וגם מקלל את החיזבאללה. הוא נורא שמח להצטלם.ו פתאום עוד אזעקה (4). אנחנו ועוד עשרות אנשים, נכנסנו לאיזה בית. לא היה חשמל, ולכן גם לא היה מזגן, אבל היו צחוקים בפנים. כשחשבנו שנגמר, היתה עוד אזעקה ו (5). אחד אמר שהוא מתרגל ומתחזק מיום ליום. צלם עיתונות ענה לו שהוא דווקא נחלש. האווירה נשארה רגועה ומבודחת.
חיפה היפה, ולא רק את השממה. הצטלמתי כמו תייר על רקע המזרקה. הגיע אוטובוס, אבל זה לא היה הקו שהייתי צריך. חזרתי לתחנה, אבל האוטובוס עצר. לנהג היה משעמם באוטובוס הריק והוא לקח אותי ספיישלו לרכבת.