שירת פועלים צפונית

לפני מספר שבועות, נכחתי במופע מרשים במסגרת פסטיבל סרטי פועלים בחיפה. מלבד הליינאפ המוצלח, יש מספר אנקדוטות.

הסיפור מתחיל לפני ההופעה. בכל זאת, לחצות את הירקון זאת פעולה מאוד לא שגרתית. בזכות נעה מהמכללה החברתית כלכלית (וגם כוח לעובדים) נודע לי על הפסטיבל וגם הוצע לי טרמפ עד לעיר הפועלים. בנסיעה לחיפה היה גם יהלי סובול. אז קודם כל אני מבקש להשתחוות – התחככתי עם סלב!

ועכשיו יותר ברצינות: קשקשנו לאורך הנסיעה, וגיליתי בחור נחמד ואפילו עממי. מבחינתי זה היה גילוי: הטקסטים שלו מתוחכמים, עמוקים וקצת מתוסבכים, במיוחד באלבומי הסולו שלו, אחרי “מוניקה סקס”. שמחתי לגלות שמאחוריהם עומד אדם בגובה העיניים. יותר מכך, הסתקרנתי לגלות מה עומד מאחורי השירים. בשבת הקרובה, 30.5, הוא מופיע באוזן השלישית ומספר על “מאוחרי השירים”, בדיוק במתכונת שבה הופיע ערן צור. אני אהיה שם. עוד פרטים.

בחיפה הוא הופיע יחד עם עמיר לב, והם עשו מספר שירים של שניהם. לעמיר לב יש טקסטים יותר ישירים, שגם התאימו באופן ישיר לאירוע. שורות כמו “עבד של חברת שמירה” תפור על פסטיבל סרטי פועלים…

עוד גילוי היה קטעי הקישור: יש מוזיקה מקורית בחיפה! צבי, מ”צבי ונערי הליווי” הופיע עם שירים מקוריים בסגנון ג’רג’ ברסאנס, והצחיק את הקהל. אני מקוה שהם יגיעו לתל אביב, ואוכל לצחוק שוב.

נעם רותם שנראה כחוש מתמיד, הופיע והשתולל על הבמה. הוא הביא איזושהי אורגנית שעשתה לו קצב, וגם הרביץ בחשמלית. חבל שהסאונד קלקל לו. ראיתי אותו בהופעות יותר מוצלחות…

אני עדיין מחפש את הקשר בין אסף אבידן לפסטיבל שירי פועלים. נדמה לי שכל שיריו הם על אהבה, והם בכלל באנגלית. כשאבידן פתח את הפה, הקהל החיפאי היה בהלם. הם לא ציפו לקול נשי.

אסף אבידן, יחד עם הדס קליינמן על הצ’לו נתנו הופעה מרשימה ביותר. מנעד הקול שלו, מנעד העוצמה, העיבודים העשירים ששני אנשים הגיעו אליהם והרגש, עושים את ההופעה למשהו ברמה בינלאומית.ו  זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו וכל פעם מתרשם מחדש. אני מופתע שהוא עדיין בארץ…

עוד תמונות ניתן למצוא כאן.

בפעם הבאה אני אבוא גם לראות סרטים בחיפה. חג שמח!

ובינתיים בשטחים

אני כותב המון על תל אביב: הבילויים, ההופעות, המסעדות וההפגנות שלה. לא רחוק מפה, המציאות שונה לגמרי. הגיעה אליי עדותה ותמונותיה של אראלה דונייבסקי שביקרה מעבר לקו הירוק והביאה סיפור עדכני על כריתת עצי זית של פלסטינים על ידי מתנחלים. המשטרה כנראה לא תעשה עם זה כלום.

אני יודע שאין כאן ניוז. רובנו יודעים הרבה יותר על מה שקורה מעבר לים, נגיד בלוס אנג’לס, מאשר על מה שקורה פה ממול. חשוב להביא סיפור וקצת תמונות של מה שקורה בגדה.

עץ זית כרות

מכאן אראלה דונייבסקי:

האור הפנימי זורח על סוסיא, חנוכה 2007

יום שישי. נר רביעי של חנוכה. אהוד ואני נוסעים משובל לביקור שגרתי אצל ידידינו הפלשתינים בתואנה ובסוסיא, מהלך 40 דקות מזרחה. יום אפרורי בתום השבוע הראשון של דצמבר שעליו כתבו כנראה: “רוח ונשיאים וגשם אין”, ואנחנו תוהים על שנה ששוב מאימת להיות שחונה וליטול את לחמנו, שלא לדבר על לחמם, בנגב שלנו ובדרום הר חברון שלהם.

כשהגענו לסוסיא חיכתה לנו חלקת שדה כרותה בוואדי הקטנטן לא הרחק מאהלי המגורים של תושבי סוסיא הספורים. 32 עצי זית נותני פרי ומעובדים למשעי על-ידי
בעליהם-יאסר ראדי נוואג’עה – המתגורר ביאטה הסמוכה, נכרתו עד סמוך לקרקע. האירוע התרחש ככל הנראה בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי (5-6.12.2007 ) .
באותו לילה חגגו כמה ממתנחלי סוסיא (ההתנחלות סמוכה לסוסיא הפלשתינית הקרויה גם היא סוסיא) במאחז קטן שנבנה על ידם לפני כשנתיים ממערב להתנחלות. מדורה
הדליקו, נגנו ושרו עד אחרי חצות, מספר מחמוד מסוסיא.

למחרת, יום ה’, בשלוש אחה”צ גילה מחמוד את מטע הזיתים הכרות, שעה שחיפש כמה מעיזיו שברחו לוואדי. מיד הזעיק לשטח את בעל המטע. הלה הגיש תלונה ובאו מן
המשטרה. איננו יודעים מי מן המתנחלים היתה ידו במעל והאם העמדה הצבאית (הממוקמת ממש בגבעה ממש מעל חלקות הזיתים שבוואדי) היתה מאוישת אותו לילה. רק 32 עצים כרותים וכמה לבבות שבורים ופיות רעבים מספרים שקרה דבר.

באנו לשם היום, יום שישי, נאצר בן המקום, אהוד ואני, חמזה בן ה-12 ובילאל אחיו בן ה-8, גם הם בני המקום. עמדנו המומים אל מול העצים הכרותים. הזעקה שרצתה
לצעוק והדמעות שרצו לבכות, הפכו לתחושת חוסר אונים שגם הפעם לא תÖ´Ö¼פÖ¼Ö¶רÖבע מן הפורעים בפעולת נקם קולקטיבית (ראה ערך פונדוק). המשטרה ודאי תחזיר את התלונה למתלונן מהעדר משהו (לא חשוב, הם כבר ימציאו).

המתנחלים ויש”ע יגידו ודאי שזו פרובוקציה של פעילי השלום, ואח”כ יהיה זה עוד אירוע שלא נודע כי בא אל קרבה של השתיקה.

אני נזכרת איך לפני שנה וחצי פרעו מתנחלי אלון מורה בעצי הזית של הכפר סאלם ובזקן חרוץ שטיפל בזיתיו . אז היה זה לכבוד יום העצמאות 2006. בהחלט אפשר גם
לכבוד חנוכה 2007 לאור הנגוהות של האור הפנימי…

כמה עמוק הכאב.

כשיצאנו ברכב בדרכנו לשובל, בצומת היציאה לכביש 60 ליד ההתנחלות סוסיא עצר אותנו רכב צבאי. הקצין שאל איפה היינו. אצל חברים בסוסיא הפלשתינית אמרנו.
ותחזרו לשם גם מחר? שאל. כן, גם מחר ענינו, וברכנו לשבת שלום…

אראלה.

שדה זיתים
עוד תמונות של עצי זית כרותים

חצי האי סיני – יאללה נוסעים

יש אישור מהאשה ומהעבודה. יאללה, יורדים לסיני!
החגים עברו בשלום, ונמאס לבכות על הגעגועים.

ראס א-שטן

מתי? החל מיום חמישי, 31.5 ועד יום ראשון, 3.6 .
לאן בדיוק? נגיע, נסתדר. ראס א-שטן, אננדה ביץ’, או מהגנה.
מי בא? ידידי הותיק ועוד כמה חברים שלו.
רוצים לבוא? צרו קשר, נשמח להגדיל ולגוון את המשלחת.

ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני? חצי האי סיני?

“ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני?.. חצי האי סיני?”*

כמו שזה נראה עכשיו, ההצעה לא בתוקף. עוד פעם יש התראות חמורות ביותר על פיגועים בסיני. פעם הייתי מתעלם מאזהרות כאלה, אך לאחר שהאיומים התממשו, ויותר מפעם אחת, בפסח הזה לא תהיה יציאה למצרים.

קיבלתי את הרושם שיש טפטופים חוזרים של ישראלים לסיני. וכבר פינטזתי על נסיעה בחג השני של פסח שיוצא השנה על הימים ראשון ושני, כך שיחד עם סוף השבוע שלפניו, 4 ימים מתחברים להם לסופשבוע ארוך בחצי האי סיני. געגועים….

*הציטוט לקוח מהשיר “רמי מואשם באחזקת סמים קלים” של הג’ירפות, מתוך האלבום “משוחח עם כסא”. למרות המלים המסטוליות של השיר, הם דאגו להדגיש שמדובר בחצי האי סיני. 

געגועים לחופי סיני

לקראת האביב שמתקרב, אני מפתח געגועים לחופי סיני. 5 פעמים הייתי בסיני, כמעט תמיד בראס א-שטן. היה כל כך כיף בסיני, לשבת על החוף, לשתות סחלב, ולבהות שעות. פשוט לא לעשות כלום. להנות מהשקט ומהאיטיות של החופשה.ו איך אפשר לשחזר את זה?ו ו 

ראס א-שטן כפי שצילמתי אותה במאי 2004

בתחילת כל חופשה שם, איטיות השירות מרגיזה. הרי אני נורא רעב, והזמנתי פיצה לפני שעה. עוד לא הורדתי את השעון מהיד. אחר כך מתענגים על האיטיות. אם מישהו אומר: “בוא נזמין טוסט, ניכנס קצת למים, וכשנצא האוכל יחכה לנו.”, אז הוא מקבל מבט של “מה הלחץ? נזמין אחר כך…”

בבוקר, אחרי שבוקעים מהחושה,ו בדרך כלל קוראים ספר, נחים בצל, וטובלים קצת במים. אפשר לראות המון דגים גם בלי שנורקל או ציוד צלילה. משקפת רגילה מספיקה. לא כולם נכנסים למים. בכל זאת, מאמץ.

בהמשך היום יש קצת יותר פעילות חברתית, בדמות שש בש, שיחות איטיות, ואוכל. הרבה אוכל. הפיצה והטוסט הנזכרים לעיל הם בעצם אותו הדבר. אבל וולאהי, יש חומוס. יש גם עוף לאמיצים. וכשהאוכל מגיע, אומרים: “שוקרן, יא זאלמה!”.

בערב יש יותר פעילות חברתית. הגיטרות נשלפות, ומהר מתברר שהבחור הצנוע ש”רק רצה להיזכר קצת איך מנגנים” מוציא מהגיטרה צלילים נעימים ואף מפתיע בנגינה על מפוחית. כל חובבי הנגינה בארץ מתגלים בסיני.ו מסתבר גם שהבדואי המקומי יודע לנגן איזה שיר של אהוד בנאי.

בשלב יותר מאוחר בלילה, מלאכת הנגינה והשירה נהיית מעייפת משהו, ואז עוברים סתם לדבר. אנשים הרבה יותר משוחררים ונינוחים בחופי סיני. במקום הפרצופים החמוצים שאותם אנשים עושים בעיר כשהם ממהרים לאנשהו, יש סקרנות וענין רב. לא רק שיותר קל לגשת לזרים, אלא שגם רמת הפתיחות האישית היא אדירה.

הרבה שיחות על משמעות החיים, ההזדקנות, כשלונות, אהבות נכזבות, בינוניות, ובעצם כל הנושאים החשובים שחולפים עליהם בשיחות שגרתיות. בתאורת הירח והנרות (ומנורות ה 24 וולט) אנשים נפתחים.

לא צריך סמים. לא צריך אלכוהול. יש שם משהו באווירה.

לא הייתי שם ממאי 2004. האזהרות התממשו, והיו שם פיגועים קשים. כיום, זמן רב אחרי הפיגוע האחרון בדהב, אני חושש שרק מעטים נוסעים לשם. גם אם היו לי את הביצים לנסוע (וכרגע עדיין אין), זה לא כיף בלי החברותא. האם אני טועה, וכבר מספיק אנשים נוסעים לשם בבטחה?

ולמה שלא יהיה משהו בסגנון סיני בתוך ישראל? חופים לא חסרים. חושות אפשר להקים בקלות. “גזלן” שימכור סחלב יתארגן במהרה. את המכוניות אפשר להחנות רחוק מהחוף. הבעיה היחידה: איך נפטרים מצרצור הסלולרים?

יש כבר מקום כזה? אשמח לשמוע.