Category: עברית

לא יצא לי לחפש דירה 5 שנים. עכשיו, משהגיעה השעה הטובה, אני נתקל בתופעות לא הכי נעימות, וזה עוד מבלי לדבר על הדירות.

גם במרכז של מרכז העיר, ואנחנו מאוד ספציפיים, לא כולם נאורים. לאחת המודעות שפנינו אליהם ענה מתווך. הוא שאל למי הדירה. אין ספק שזוג עדיף על חבורת סטודנטים צעירים המחפשים לגור בשותפות תוך מיקסום שטח הדירה. התשובה המהירה, לזוג, לא סיפקה אותו. הוא רצה לוודא שמדובר בזוג סטנדרטי הכולל אחד גבר ואחת אשה.

נתתי לו תשובה חיובית – חשפתי בפניו את הנטיה המינית שלי. למחרת קבענו לראות הדירה, אבל לא מיהרנו להגיע. השאלה הזאת הפריעה בכל זאת הרתיעה אותי. רק לפני חודשיים היה פיגוע נגד הומואים.

ולמרות שהשאלה הפריעה לי, בפעמים הבאות שנשאלתי עבור מי הדירה, עניתי שהיא עבור חברה שלי ואני. כך חסכתי את השאלה הבאה לגבי הזהות המינית. חלק שואלים באופן עקיף ולא כל כך ישיר.

הייטק, בטח הייטק

עוד שאלה פופלרית היא “מה אתם עושים”? הרי אין לי תעודה המעידה על כך שאני תמיד מעביר את שכר הדירה בזמן ואני לא משמיד דירות שכורות., אז המקצוע בטוח מעיד עליי.

להגיד עצמאי עלול להישמע כמו בעל פיצוציה. להגיד פרו-בלוגר לא יובן לקהל הרחב. יותר קל להגיד הייטק. את התואר במדעי המחשב אף אחד לא ייקח לי. אני מקווה שלא אדרש להראות אותו או את קורות החיים המקצועיים שלי.

אם ישאלו עוד שאלות, אני אשמח לפרט. אין לי מה להסתיר. אבל הרושם הראשוני קריטי.

אין ספק שיותר קל להיות גבר, לבן, יהודי וסטרייט. הייטק זה בכלל מעמד עליון. זה מקל על החיים במדינה המפלה שלנו.

אם אתם שומעים על דירה 2.5-3.5 חדרים בתוך משולש הרחובות שינקין / רוטשילד / אלנבי, אשמח לשמוע. אני גבר והיא אשה, ויש לי צבע עור לבן בוהק ותואר במדעי המחשב, מה שמסמיך אותי לשלם חשבון חשמל.

באנו לשמוע מוזיקה ולרקוד בהופעה של התפוחים. לצערנו התנאים הפיזיים הקשים האפילו על המוזיקה הטובה. מועדון הקומפורט 13 בפלורנטין הדגים חמדנות ישראלית מכוערת מהתחלה ועד הסוף.

מיקסום רווחים

כבר בכניסה היה תור ארוך וצפוף. למזלנו, כמקורבים ללהקה, הגענו לתור של הקובינטורים ולא חיכינו זמן ממושך. למרות שהיינו מקורבים, כרטיס הכניסה עלה 70 שקלים. המחיר לא נורא כשלעצמו, וכנראה היה גבוה יותר למי שאינו מקורב.

אחרי שנכנסנו, רצינו איזה דרינק קטן לפני ההופעה. שימו לב למחירים: 28 שקלים לערק עם מיץ לימון, 41 שקלים לג’ין וטוניק, וו 24 שקלים לצ’ייסר צנוע של Bad Apfel. אני רוצה להזכיר שהיינו בפלורנטין, לא באוסלו. הקומפורט 13 לא הסבו נחת במחירים.

טוב, כולם צריכים להתפרנס. הצטערתי שלא הברחתי את הפלאסק שלי, אבל יאללה, באנו להנות.

ג’ונגל

באנו להנות, ולכן ניסינו לראות את הלהקה. לא העזנו להיכנס לרחבה המרכזית, אלא נשארנו למעלה, קרובים לבר. גם שם, הצפיפות היתה קשה. תנועת האנשים אל הרחבה המרכזית וגם החוצה לכיוון הבר והשירותים היתה אינטנסיבית ומתישה. מדי פעם הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני בהופעת מוזיקה שבאתי אליה מרצוני, ולא בתור ללחם בסומליה.

שלמה בר מהברירה הטבעית הצטרף לתפוחים ונתן תוספת נאה ומלאת אנרגיות להרכב. בגילו המתקדם הוא בכושר שיא. למרות ההנאה הצרופה מהנגינה של התפוחים ומהתוספת של בר, ה”ברירה הטבעית” הכריעה אותנו: אחרי שהוא ירד מהבמה, הוכרענו ונסוגנו אל מאחורי הבר.

את הקאבר המעולה ל On a Plain של נירוונה כבר שמענו מרחוק. גם האחים רמירז נשארו בבחינת חוויה קולית בלבד.

בדרך החוצה רכשתי את האלבום השלישי של הלהקה, שהיה חסר לי באוסף. שמחתי לראות שמחירו שם היה 40 שקלים – מחיר שווה לכל נפש. השתכנעתי שהלהקה אינה שותפה לחמדנות המכוערת של הקומפורט 13 שאירח אותם.

קומפורט 13 מנצל את הקהל המטומטם (גם אני חמור)

בגדול, אין לי בעיה שהמקום ירוויח: מחיר כניסה גבוה? סבבה, אני אשלם. בא לי דרינק? אני אשלם. אבל תנו שירות סביר! הצפיפות המוגזמת לא רק שלא איפשרה לרקוד, אלא גרמה להתעסקות מתמדת בהישרדות במקום.

אני מקווה לראות את התפוחים במקום שמכבד את הקהל הנאמן שלהם.

אני מקווה שהבעלים של הקומפורט 13 ישנו את דרכיהם המכוערות.

לצערי, האשמה היא גם על הקהל, ובמיוחד עליי. לפני כשנתיים וחצי כתבתי בפוסט איך להרוס הופעות על הופעה של התפוחים של הקומפורט 13, אז סבלתי מהצפיפות הנוראה ולא נשארתי עד סוף ההופעה.

לא חוזר לשם. נשבע!