טיב טעם בלי חזיר? יאללה ביי

ארקדי גאידמק השתלט על טיב טעם, וכעת מאיים להוציא את החזיר ושאר המזון הלא כשר משם. אני כותב “משתלט” כי פרמיה של 80% מעל השווי בבורסה בהחלט מהווה an offer you can’t refuse או אפילו hostile takeover.

טיב טעם הוקמה, וצמחה במהירות מסחררת, דרך המזון הלא כשר. זה ענה על צורך של עולים רבים מברה”מ לשעבר ושל חילונים ילידי הארץ. חוץ מהחזיר, יש שם עוד חיות טמאות, בשר בקר שלא עבר הכשרה, גבינות לא כשרות, והמון דברים שפשוט אי אפשר להשיג במקום אחר (ושלא זכו ל”תו התקן” של משגיחי הכשרות למיניהם).

הפיכתה לרשת שמוכרת רק מזון כשר, כפי שגאידמק הכריז, תמחק את הבידול (והיתרון היחסי מבחינתי) של טיב טעם על פני הרשתות האחרות. אם בכל הסופרמרקטים הגדולים ובכל המכולות (כמו “טיב טעם בעיר”) מוכרים את אותם מוצרים, אין לי שום סיבה להיכנס דווקא לטיב טעם. המחירים שלהם לא זולים בכלל.

ארקדי, אם אתה רוצה לעשות גוד ביזנס, רד מהעץ של הכשרת טיב טעם.

אני מאמין שהוא יפתח כמה סניפים כשרים של טיב טעם, ויעשה מיתוג מחדש של הסניפים הלא כשרים. ככה הוא יוכל להציג בפני הדתיים את מעשהו היהודי האצילי, ובמקביל, תחת חברת בת (או פלפול משפטי אחר) הוא יוכל להמשיך להרוויח מאוכלי השינקן כמוני.

עדכונים מהרשת:
יש מי שייכנס לנעלי טיב טעם. רשת “מניה” כבר חוגגת (ynet).
המטרה האמיתית של גאידמק: קניית קולות הבוחרים דרך הקיבה – יפתח סניפים זולים במיוחד בשדרות ובקריית שמונה (גלובס)

גילדה – בר שכונתי טרי טרי עם פוטנציאל

גילדה – בר שכונתי ברחוב אחד העם, נפתח השבוע. המיקום היפה, התאורה המלטפת והאנשים היפים שבאו ביום הראשון מבטיחים הצלחה. אבל, יש כמה דברים, ובראשם רמת הווליום הגבוהה מדי, שצריכים שדרוג. הנה כמה רשמים, ותמונה מהערב הראשון.

גילדה בר

רקע: הבעלים של האליעזר והבנדיקט פתחו מקום חדש, הפעם במיקום יותר דרומי. המקום נפתח לציבור ביום רביעי 6.6.07 ונמצא כרגע בהרצה של שבועיים. אחד מהבעלים, יאיר, קידם את פנינו, סיפר על המקום באדיבות, ונתן לנו להרגיש וולקאם (כמו שאומרים בסיני). גם המלצרית היתה מאוד אדיבה. השירות היה קצת איטי, אבל החלט נסלח בשביל הערב הראשון.

setting : התרשמתי לטובה מהתאורה האפלה והמלטפת, שמשרה אווירה נעימה על הנוכחים (היפים, כאמור). הבר הנמוך מתפתל בצורה מענינת. מנגד, השולחנות קצת גדולים מדי, ומקשים על שיחה קרובה.

מוזיקה: בסך הכל מוזיקה לא רעה בכלל. התלהבתי לשמוע את Anyone can play guitar של Radiohead. בהמשך הערב המוזיקה הפכה ליותר קצבית ויותר מיינסטרימית, אבל שמרה על טעם טוב. הבעיה היתה עם הווליום המוגזם, והבסים שהיכו. זה מאוד הפריע לדבר (לצעוק). בקשתינו להוריד את הווליום נענתה ב”אני עוד לא מכיר את המערכת (סטריאו)”. אני מקווה שבהמשך הם ישתלטו על הנושא.

עזוב סיפורים, יבש לי בגרון! בירות מהחבית: קרלסברג, טובורג, גינס וסטלה. שאר תפריט האלכוהול נראה סטנדרטי ומספק (לפחות לפתיחה). הייתי שמח לעוד ברז בירה או שניים.

תכניות לעתיד: בעל הבית זרק שהם מתכוונים בהמשך לפתוח את המקום החל מ 16:00 (יש!) ככה שיהיה אפשר לבוא גם בשעות יותר מוקדמות, ולהנות מבירה צוננת מיד אחרי העבודה. בנוסף, במקום כבר יש במה, ומתוכננות הופעות חיות מדי פעם (מעולה!!!).

סיכום: קצת מוקדם לשפוט על פי הערב הראשון (בהרצה), אבל: המקום בסך הכל נעים ונחמד, ועם כמה שיפורים קטנים יכול להיות ממש דבש!

גילדה, אחד העם 64 (פינת בצלאל יפה), תל אביב.

השתתפו בהתנסות: אופיר, אולמוסט30, זוגתו, זוגתי ואני.

איזה כיף היה בסיני! ועכשיו חוזרים לשגרה

חצי האי סיני: כמה מלים, וכמה תמונות. הכמיהה לסחלב ולחופים היפים כנראה תוביל ליציאה נוספת למצרים לקראת סוף הקיץ או בתקופת החגים. הנה עוד תמונה לבנתיים:

חופי סיני

ועכשיו חוזרים לשגרה. בזמן האחרון אני מרגיש שהבלוג הדו-לשוני נוטה יותר מדי לכיוון השפה העברית, כיוון שיש לי המון תכנים שמתאימים רק למי שחי פה / מדבר עברית, ופחות מה לכתוב באנגלית. שרון כתבה על אירוח בלוגרים לכבוד יומולדת שנה לבלוגה העצמאי. מפה לשם בתגובות, נולד לה (ולחנית) פוסט בנושא אירוח בבלוג. אז בנוסף לקריאה שמופיעה שם, אני מזמין בזאת לכתוב אצלי פוסטי אורח בשפה האנגלית.

אפשר לכתוב על כל דבר. ההזמנה פתוחה לאנשים שלא כותבים בלוג הרוצים להתבטא בנושא מסויים, או לבלוגרים הכותבים בשפה העברית, ובה בלבד, רוצים להתבטא גם באנגלית וחושבים שהבלוג שלהם אינו מתאים לכך. אז יאללה, גו פור איט!

ומשהו לסיום: פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של חנית הגיע לסיום. היה כיף להשתתף בו ולקרוא פוסטים של אחרים בנושא מיתוסים (וניפוצם). בניגוד למשחקים בבלוגוספירה שם כולם כותבים על החוויה האישית שלהם בנושא מסויים (והסיפורים לעתים קצת חוזרים על עצמם), כאן כל אחד כתב על נושא אחר לגמרי, עם מוטיב אחד משותף. מקווה שיהיו עוד יוזמות כאלה בעתיד…

חברה לטיול ולמטרה רצינית

כבר מזמן ידוע שמודעות ה”מחפשים שותפים” בלמטייל יכולות להיות כר פורה למפגשים רומנטיים, אבל פה יש דוגמא קצת חריגה:

מחפשים שותפים

צולם בחנות למטייל בדיזנגוף סנטר. כאן אין כוונות נסתרות, הכל גלוי.

ואיך זה בדרך כלל?

פונים למישהו בערך באותו גיל, שמוענין לנסוע לטיול לאותו יעד בערך באותו זמן. מדברים בטלפון וקובעים להיפגש. נושא שיחה אחד כבר מובטח.

המעבר על המפות וההמלצות על הטיול הופך במהרה לשאלות אישות שקשורות בטיול. בכל זאת, חשוב להכיר את השותף הצמוד. אולי אחד רוצה לישון במקומות מפנקים ואתה לא? אולי אתה רוצה לבשל לעצמך והוא מעדיף מקומות ברחוב? אולי הוא רוצה להיות רק עם ישראלים ואתה רק עם זרים? או להפך? מחפשים לראות ששניכם באותו ראש.

משיחת ההכרות שרלוונטית לטיול, עוברים גם לסתם התקשקשות אישית על כל מיני נושאים. תמיד נחמד לפגוש אנשים, במיוחד כשיש להם את ההתלהבות של לפני הטיול.

תמיד נהניתי מהפגישות האלה, וכך גם מצאתי שותפים לטיולים שלי בפרו ובניו-זילנד.

אבל יש כאלה שמחפשים קצת מעבר לשותפ/ה לטיול. חוץ מהדוגמא המצולמת, שמעתי כבר מכמה בנות, שלעתים הפגישה עם השותף הרגישה ממש כמו דייט. באחד המקרים, הבחור רכן לנשק את הבחורה המופתעת בסוף שיחה על טיולים במזרח.

לפני כמה שנים, אספתי מישהי לפגישה שכזאת. כשהיא נכנסה לאוטו, הייתי קצת מופתע מכמות הבושם שהיא שמה. היא גם התלבשה והתאפרה ממש יפה. ישבנו בבית קפה חשוך משהו בפרברים, דיברנו על כל מיני דברים, אבל לא היה לזה המשך. אני לא יודע אם זה בגלל שתאריכי הטיסות לא הסתדרו, או שלא נראיתי לה…

הג’ירפות – טירוף והשראה, אבל בלי נגינה

פוסט אורח מאת אור ספיבק

קיים סיכוי שגלעד כהנא סובל מדיכאון קליני, ומהפרעת אישיות נרקיסיסטית; בבירור מדובר באדם עם בעיית התמכרות לאלכוהול (אם כי, כמובן, הוא יתווכח ג€“ ואכן התווכח במהלך ההופעה ג€“ עם הגדרת מצב זה כבעייתי). לעומת זאת, מה שהוא בהחלט אינו סובל ממנו הוא היעדר כישרון או ביטחון על הבמה. חבריו ללהקת הג’ירפות, לעומת זאת, נראים אוסף אנשים חביב; אבל בשונה מכהנא, נדמה שאסופה חביבה זו סובלת מהיעדר כישרון.

הגג€™ירפות בהופעה

הג’ירפות אינם ממש להקה של איצטדיונים: מוסיקת האוירה עם המלים המטורפות של התקליט הראשון, ושירי הדכדוך הנפלאים של תקליטם השני (“גג”) מזמינים אותך לצלול אל תוך ראשך, עם חבר או שניים, ולא להניע את ראשך יחד עם עוד מאות או אלפים. אבל ה”בארבי”, בהופעה החגיגית שציינה שנה לצאת התקליט “גג”, היה מפוצץ. ייתכן שאיש אחר היה מתרגש; גלעד כהנא, לעומת זאת, היה שתוי. מאוד. למן ההתחלה ועד הסוף.

זעקת “ערב טוב רבותיי!” מלאת הוד, הדר, ובעיקר הד (אקו), יצאה מפיו של גלעד כהנא, וסימנה את תחילת ההופעה במוצאי שבת. מכאן נפתח המונולוג הראשון, מיני רבים (נדמה לי שארבעה או חמישה, כל אחד שש-שבע דקות), והוא נפתח בערך כך, בקול באס מהדהד:

“רבותיי!” (אקו-אקו-אקו). “אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך הוא נראה כל-כך טוב.” (גלעד כהנא מלטף את זקנו, הלהקה מתחילה לנגן.) “איך הוא שזוף כל-כך? איך האנרגיות שיוצאות ממנו כל-כך חיוביות?”

מכאן נפנה כהנא לתאר את הגן-עדן שממנו הגיע כעת, עיר האוהלים של גיידמק; עיר שבה אין בעיות, שבה אפשר לזיין את אשתו של השכן, לידו, ו”לא איכפת לו! כי כל-כך כיף בעיר האוהלים!” עיר שהסמל שלה הוא נקניק וסלטים על רקע כחול-לבן, ושבחלומו של כהנא תתפרס על כל הארץ, וכולם יהלכו בה בכפכפים, וישירו את ההמנון ג€“ שיר האליפות של בית”ר ג€“ ויהיה כיף, כיף להיות מפונק אצל גיידמק.

המונולוג הזה, עם ההומור המופרע, המחאה, והאמת שבו, בשילוב הכריזמה המשפריצה של כהנא, סימן את תחילת הערב, שהיה יותר מופע קברטי מהופעת רוק “אמיתית”. אחרי הקטע הזה, ואחרי שביצעו את השיר “לכת”, לטעמי השיר הכי טוב ב”גג”, כהנא העיר שלדעתו היה צריך להפסיק את ההופעה עכשיו, ככה, קצר וקולע. ואולי כך כדאי לעשות גם עם הביקורת הזאת, קצר וקולע. שלוש הערות לסיום:

  1. לגלעד כהנא יש מה לומר. הטקסטים שלו, המוזרים האלה, פועלים כמו שירה טובה (ואני לא קורא שירה, אבל ככה מספרים לי): משהו עובר ממנו אליך, ואינך יודע מה, אבל הוא עובר, בתוך הקרנבל הזה.
  2. הלהקה, לעומת זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש יודעים לנגן. הבסיסט עושה רושם בסדר; היתר ג€“ לא משהו בכלל-בכלל, והעיבודים נטולי השראה, העתק חיוור לדיסק. נראה שמוסיקאים טובים היו עושים חסד עם יצירתו של כהנא, ואולי מעשירים אותה בעוד שניים שלושה רבדים.
  3. הטירוף הזה, עם הההשראה הזו, שווים התמסרות, גם בתנאים האלה. ולו רק בשביל הרגע שבו כהנא ירד לקהל ושר את “רמי מואשם באחזקת סמים קלים”. פתאום השיר הזה, הטבול בציניות, והמדויק כל-כך באופן שבו קלט את תרבות הגראס בחציה הפאתטי-ישראלי, הופך למרגש, וכואב. זהו כהנא בשיאו: עובר בין רגש לשכל מושחז, הלוך-חזור, ואתה הולך איתו.
    למרות הלהקה (פעם אחרונה, נשבע).