בסוף השבוע האחרון השתתפתי בסמינר שנתי של שלום עכשיו. בהמשך לפעילות שכבר הזכרתי, הוזמנתי לסוף השבוע. העלות היתה סמלית וזה נשמע ממש כיף, אז יאללה!ו בהחלט היה כיף. היה מגוון של אנשים בגילאים שונים. בהתחלה חשבתי שאני בין הזקנים, אבל גיליתי עוד כמה דינוזארים. גם חבר שלי, שפחות מעורב, מאוד נהנה. היו הרצאות מענינות והיה גם כיף בקומזיץ ובכנרת. גם הארגון היה מצויין. ההפקה דאגה לכל הפרטים הקטנים, כולל כל הפקטים הקטנים 
במשחק, כיבוד בהפסקות והכי חשוב:ו בירות בקומזיץ. בסך הכל מאוד נהניתי והיה לי גם מאוד מענין. גם הצלחתי קצת לעשות פרופוגנדה לאתר עבודה שחורה. מכיוון שאני לא איש מכירות, וקודם כל באתי להנות, לא דחפתי את האג’נדה שלי באופן ממש אקטיבי. בכל זאת, לבישת החולצה עם הכיתוב blacklabor.com עשה את שלו. זכיתי לתגובות מתענינות.
זה התחיל ברע: האוטובוס שלנו רצה מאוד בקרבתו של הג’יפ וכך מצאנו את עצמנו בתאונת דרכים קלה. אף אחד לא נפגע, אבל זה בהחלט עיכב את כל העסק. לאחר 
ארבע וחצי שעות, הגענו הישר להרצאתה של שמרית מאיר, המוכרת לי מגלי צה”ל. ההרצאה שלה לא היתה פוליטית, והיא סקרה את מה שקורה אצל השכנים, במיוחד אלה פה לידינו שמעט נשכחו, הפלסטינים. אנקדוטה שנחרטה בראשי היתה לגבי סוהא ערפאת. בעקבות פרסום ידיעות על חתונתה מחדש, התקשרה הכתבת למכר בצד השני, וזה שמח שבזכות סוהא, נזכרו בהם. הניתוח שלה היה שכל המנהיגים באזור נורא חלשים מבפנים, וזה יכול גם להוביל למהלך של שלום. היא גם דיברה נגד מהלכים חד צדדים. היא לא נגררה לפוליטיקה, ואף התחמקה משאלה חוזרת ונשנית על “מה ישראל צריכה לעשות עכשיו”. בסך הכל היה מאוד מענין.
בהמשך התחלנו את משחק “ועידת השלום”. המפיקים בנו משחק תפקידים מאוד מורכב: משלחות ממדינות שונות, המחולקים לפלגים שונים, וכן צוות עיתונאים שדאגו לחמם את הענינים. אני זכיתי להיות נציג החמאס בדיונים על סוגיית הפליטים. ככזה, הייתי קיצוני: סרבתי לקבל פיצויים מישראל, כי אני לא מכיר בישראל. הדיונים הלוהטים בצד הפלסטיני הסתיימו בהחלטות מעורפלות. מכיוון שאיבדנו את הדפים, כשהגענו לועידה, זה היה בעיקר אלתורים.
ואגב אלתורים, היה בערבו מופע אלתורים נחמד. קבוצת שחקנים שאני לא זוכר את שמם עשו הופעה בסגנון “של מי השורה הזאת”, בהשתתפות הקהל. מייד לאחר מכן היתה נהירה לקומזיץ.
בועידת השלום שהיתה בשבת בבוקר (לא פשוט), היו קצת צעקות ואיומים לפוצץ את הועידה. נציגי ישראל היו מאוד קשוחים. לכל הצדדים היה קשה להסכים, אבל בסוף כולם קיבלו את ההסכם הכפוי. מייד 
נשמעו שירי שלום. כמובן שבמשחק תפקידים בסמינר של שלום עכשיו חייבים להגיע להסכם. עדיין, לא התחברתי לשירי השלום. יש בזה משהו אנכרוניסטי ומגוחך. אני יותר מתחבר לשלום כצירוף של אינטרסים, ולא כאידיליה. בכל מקרה, היה משחק מענין, וזכינו להעמיק את ידיעותינו על הסכסוך ולהכיר אחד את השני.
לאחר מכן היתה הרצה של גדי בלטיאנסקי, כיום מנכ”ל יוזמת ז’נבה. הוא דיבר באופן אופטימי על סיכויי השלום במזרח התיכון, לטעמי קצת אופטימי מדי, אבל מאוד מאוד 
מענין. הוא היה צמוד לרוה”מ לשעבר אהוד ברק בזמן המו”מ עם סוריה. הוא נתן הצצה למה שקרה באותם ימים. הארגון שלו יצא בימים האחרונים בקמפיין חוצות גדול הקורא למו”מ עם הפלסטינים. אפקטיבי? לא יודע.
בכל זאת שבת מנוחה, והלכנו לטבול בכנרת. כמה אנשים חכמים הביאו כסאות לתוך המים, וככה זכיתי להרגיש מלך יומיים לפני סוף תקופת האבטלה שלי. הים מעייף, וחלק ממשתתפי הסמינר בחרו בשנת צהריים על פני ההרצאה האחרונה. מי שכן הגיע, זכה להרצאה קצת פרובוקטיבית.
חולוד בדאווי היא פעילת שמאל פעילה במיוחד. היא אקטיבית בכמה ארגונים, ובהם תעאיוש והאנרכיסטים. היא היתה ממפיקי ההפגנות ההזויות נגד המלחמה. אמנם היא הציעה שערביי ישראל יהיו שותפים לתהליך השלום מול הפלסטינים, אבל אחר כך היא דיברה על מדיניות ישראל כלפי האזרחים הערבים שלה כ”אפרטהייד“. זה הרגיז הרבה אנשים שנכנסו איתה לויכוח על זה ועל דברים שונים. גם אותי זה הרגיז, אבל הייתי עייף מדי בשביל להגיב. אחד “נפגע” ממנה ועזב את החדר בהפגנתיות. היא התחמקה בחוסר אלגנטיות מהשאלה אם היא ציונית. בסוף ההרצאה, באו אליה הרבה אנשים, לא כועסים, שאמרו שאין להם מספיק מידע על מה שקורה במגזר הערבי. הם דיברו על אפשרות לקיים מפגש עם ערבים ישראלים. כוחה של הסקרנות.
במפגש המסכם הועלו רעיונות רבים בקשר לפעולותיה העתידיות של שלום עכשיו. קצת קשה לקיים דיון עם 80 אנשים. היו דעות מאוד מגוונות. נראה אם הןו יבואו לידי ביטוי בהמשך.
וזהו, כבר נגמר. היה מאוד מענין וגם כיף.
חזרתי לא מזמן מעיר הבירה שלנו ירושליים. נסעתי לבקר שם חבר מהתיכון שגר שם כבר איזה 4 שנים. עוד שבועיים הוא עוזב את העיר, וזאת היתה ההזדמנות האחרונה לבקר אותו ולנשום אוויר טוב באמצע אוגוסט. כמעט תמיד אנחנו נפגשים אצלי בתל אביב. 
עוד רושם חזק שהיה לי מהפעם הקודמת היה בקשר לבנות העיר: הן פשוט לא יודעות להתלבש. חלקם מושכות וחלקם לא, כנראה כמו בכל מקום, אבל הן הורסות לעצמן את ההופעה עם בגדים לא הולמים, יותר מדי סוודרים, סימן ההיכר. אני ממש לא מבין באופנה, והפעם האחרונה שקניתי בגד היתה בהופעה של רוג’ר ווטרס (טישרט מזכרת), אבל בהחלט יכולתי לחרוץ: הן מתלבשות רע. קיבלתי לכך אישוש מעוד חבר תל אביבי ומהמארח הירושלמי שלי.
בדרך חזרה, המארח שלי לקח אותי למקום שנקרא “הסירה” כדי להציץ על “ירושלמיות אמיתית” כדבריו. זה אכן מקום קצת יותר מיושן (ומיוחד) בו זרוקים סטודנטים מבצלאל. גם בדרך החוצה מהעיר נתקלתי בעומסי תנועה כבדים. חשבתי שזה בגלל פסטיבל “חוצות היוצר”, אבל גם כשהתרחקתי מהאיזור היו המון מכוניות על הכביש. ההוראות התלת מימידיות של החבר שלי סיבכו אותי קצת. אני רגיל לימינה, שמאלה וישר. בירושליים יש גם “שמאלה כזה אחרי העליה” ו “איך שנגמרת הירידה קח את הישר היותר ימני”. אבל בכל זאת הסתדרתי: כמעט בכל מקום בירושלים יש שלט כחול “תל אביב”, כך שקל מאוד לצאת מהעיר.
אתמול הייתי בחיפה. בעקבות 
fietsen לקח אותי לסיבוב בשכונת בת גלים. היו כמה מכוניות (בחניה). נכנסנו לחנות מכולת.ו בעלת הבית היתה מאוד נחמדה. כמעט אין קונים. לא בשעה הזאת, ולא בשום שעה. גם הספקים עושים לה בעיות. יש לה משפחה בשפרעם, אבל היא לא תעזוב את הבית. כשניסינו לשאול אותה על דעתה הפוליטית היא אמרה שהיא לא מבינה בזה. היא אפילו לא הצביעה בבחירות. היא רק רוצה שיהיה שקט ומקווה שיהיה בסדר.
אוויר, והרבה חורים קטנים. כדוריות הברזל ניקבו את הבתים בסביבה. פגשנו בחור ששומר על הבית. כאות של ידידות, הוא הביא לי כדוריות למזכרת. אחר כך עברנו לפוליטיקה מלחמתית. תמיכתו במלחמה היא בלתי מסוייגת. “חבל שלא עשו את זה קודם”, “צריך להיכנס בהם יותר חזק”. הרג אזרחים? “אנחנו פוגעים באזרחים רק אם הם מחזיקים טילים”, “עניי עירך קודמים” ועוד קלישאות. ניסיתי להסביר לו שאם נמשיך להרוג כל כך הרבה אזרחים, ארה”ב תעצור לנו את המבצע המוצדק, ולא נספיק לחסל את האמא של נסראללה. לא שכנעתי. הלאה.
הלכנו לאורך הטיילת השוממתו בבת גלים. לא הבנתי איך לא הפכו את זה לאיזור בילויים, כמו בנמל תל אביב. מאוד יפה ומסתבר שגם מאוד זול. המארח שלי הראה לי עוד שני אתרי נפילות, יטבתה ובטלה מאריס, אשר רכבל מחבר בינהם. אף אחד לא היה שם בשביל להפעיל את הרכבל.
בהדר (התמונה הראשונה), שספג פגיעה ישירה מקטיושה. לא מראה יפה, אבל כבר התחילו לשפץ. הלכנו למספרה ממול. צ’רלי, בעל הבית, הראה לנו חתיכה של קטיושה שעפה לתוך המספרה. הוא אומר שלמרות שאין לקוחות, הוא היה משתגע בבית, ומעדיף לשבת במספרה. תוך כדי שיחה, הוא הבין שאני לא מפה. הוא היה מופתע ומשועשע. נראה שהחיוך שלו לא נמחק. הסתפרתי אצלו. גם מצווה, וגם יותר זול מבתל אביב. הוא סיפר שאחד מהעובדים שלו, חטף איומים טלפוניים אחרי שאמר בטלוויזיה שנמאס לו מהמלחמה. הקשבנו לרדיו שעדכן על נפילת הקטיושה.
כשיצאנו מהמספרה חטפתי את הדכאון האמיתי. העיר מתה ! ברחוב הראשי בהדר, ליד המזרקה, ליד הסיטי הול המפורסם, הכל שומם. בשעת אחר הצהריים. נזכרתי שבאתי מאחת הערים הכי שוקקות בעולם, אבל בכל זאת. גם בבאר שבע, בשבת, יש יותר אנשים ויותר מכוניות נוסעות.
עוד אזעקה (3). הפעם כבר קצת פחדתי. לא מזמן נפלה באיזור קטיושה. בדרך, ליד אצטדיון קריית אליעזר, היו זקנים ששיחקו רמי. נראה שהסירנות לא מזיזות אותם מהמשחק. אף אחד לא רוצה שהשני ירמה, כמובן.
חוץ מוויכוח פעוט בין שוטר לאיזו אשה, כולם היו רגועים וסבלניים. היה שם “האוהד מספר אחד” של מכבי חיפה עם שלט התומך בחייליםו וגם מקלל את החיזבאללה. הוא נורא שמח להצטלם.ו פתאום עוד אזעקה (4). אנחנו ועוד עשרות אנשים, נכנסנו לאיזה בית. לא היה חשמל, ולכן גם לא היה מזגן, אבל היו צחוקים בפנים. כשחשבנו שנגמר, היתה עוד אזעקה ו (5). אחד אמר שהוא מתרגל ומתחזק מיום ליום. צלם עיתונות ענה לו שהוא דווקא נחלש. האווירה נשארה רגועה ומבודחת.
חיפה היפה, ולא רק את השממה. הצטלמתי כמו תייר על רקע המזרקה. הגיע אוטובוס, אבל זה לא היה הקו שהייתי צריך. חזרתי לתחנה, אבל האוטובוס עצר. לנהג היה משעמם באוטובוס הריק והוא לקח אותי ספיישלו לרכבת.