הקרקס של דולי עושים אחלה רוק’נ’רול

יש משהו בשם “הקרקס של דולי” שמרמז על הסגנון: הם נותנים שואו שלם, לא רק הופעה.

הקרקס של דולי

ראיתי הופעה שלהם ביום חמישי האחרון בקולטורה. למרות מיעוט המשתתפים, מאוד נהניתי מההופעה, מריבוי השירים הטובים ומה”קרקס”.

השואו מתחיל מהלבוש של הזמרת, לירון רפאלי (לא, לא קוראים לה דולי). היא באה עם חצאית וגרביים ארוכות. בחלק מההופעה היא משחקת עם מקל, והיא לא מפסיקה להתנועע על הבמה. גם הנגנים האחרים לא מסתפקים בטישרט הפשוטה, אלא לבושים בחולצה מהודרת ועניבה עם גולגלות (לפחות הבסיסט, אסף לסרי).

חלק קטן מהשירים של הלהקה (אפשר לשמוע כאן) עמוסים בדיסטרשן, שירה צועקת, ובקיצור, סאונד כסחני. אבל לא רק חובבי הרוק הכבד יהנו בהופעה. לא מעט שירים הם מלודים, עדינים ונעימים גם לאזניים יותר רגישות.

הלהיט של הלהקה הוא השיר “שינקין” שיצא גם כסינגל. זה שיר נחמד ומשעשע, אבל לדעתי יש להם שירים יותר חזקים: מראה מראה, שגם מופיע במייספייס הוא החביב עליי מכולם. את השירים כתבה הזמרת. רבים מהם תל אביביים ועכשויים.

אחד הנושאים שעלו בהופעה היא שנאת “כוכב נולד”, האודישנים וצביקה הדר בפרט: הזמרת לבשה חולצה עם הכיתוב “צביקה הדר לכלא”. ואז הם עשו קטע דמוי אודישן, בו הבוחן מזלזל בחומר המקורי ומעודד קאברים. זאת היתה הקדמה ל”על הדבש ועל העוקץ” בגרסה חשמלית.

לירון רפאלי

מסתבר שהלהקה התגבשה בבלום בר, במהלך ערב במה פתוחה. יפה לראות שמערב כזה, שמיועד למתחילים (או חובבנים) יצאה להקה עם רפרטואר עשיר של שירים, ועם שואו מרשים. הם גם למדו את רזי השיווק של הדור: יש להם פעילות עניפה בפייסבוק: דף ויוזר ללהקה, שמעודכנים באופן שוטף. הסינגל חולק לכל באי ההופעה.

בקיצור, “הקרקס של דולי” היא להקה אנרגטית ומגניבה שכדאי לכם לתפוס לפני שיהיו גדולים. מייספייס.

הלהקה: לירון רפאלי – שירה, אסף לסרי – בס, דרור דרונבאום – גיטרה חשמלית, דרור גולן – תופים,
קולטורה, 17.4.2008.
להופעה המדוברת קדמה הופעת חימום של להקת Solstice Coil. מהמעט מאוד ששמעתי, הם היו טובים, אבל צריך לשמוע עוד…

עוד תמונות של הקרקס של דולי.

Happy Passover 2008

Last year I’ve complained the same ritual repeats itself every year. This time, your suffering Jew complains about the fact the eve of the holiday is on Saturday, thus taking away a vacation day from work.

Being a Jew is never easy, and especially hard during the 7 days of Passover. No bread, no pizza, no cookies and no beer! Luckily, I skip these rules…

Dancing Camel Party Passover 2008

Regarding the beer: I’ve attended the traditional “Biur Hametz” ceremony at Dancing Camel’s brewery in Tel Aviv. Instead of cleaning and burning down every piece of bread, as requested by Jewish tradition, we “got rid” of all the beer (non-Kosher as well).

There were 4 regular commercial beers, and 6 special seasonal beers. I’ve tasted all of them, and it was very fun. It’s just a pity that the sound in the brewery was awful, and it was hard to talk with other people. I’ll check it out next year!

Anyway, I don’t have too much to say except Happy Passover!

מעשה צדקה לחג – אבל מה עם צדק?

אתמול השתתפתי במבצע קמחא דפסחא. הנה שלב אריזת הקרטונים:

קמחא דפסחא

קרדיט לתמונה: taltal
חלוקת ארגזי המזון הגדולים היתה במסגרת פעילות קהילתית של המעסיק שלי, מטהקפה. התגייסנו, יחד עם עובדי חברות אחרות ומתנדבים אחרים לפעילות של עמותת שורשים. הפעילות נעשית כבר מספר שנים. רשימת הנזקקים (בעיקר נשים מבוגרות) הגיעה ממלחקת הרווחה של עיריית תל אביב.

אין ספק שמילות התודה החמות שקיבלנו בששת הבתים שפקדנו שווים את הגב התפוס שלי. זאת הרגשה נהדרת לתת למי שחסר לו. אני אכן מרגיש שעשיתי מצוה, ששימחתי כמה אנשים בודדים בכפר שלם וביפו.

זאת לא הפגנה שלאחריה מרביצים ארוחה טובה, או עוד פוסט מחאה שנכתב מתחת למזגן שעושה נעים. פעילות פיזית שכוללת מפגש עם אנשים שהם לא כמוני היא בעלת ערך רב.

ובכל זאת, קצת מחאה. אנשי עמותת שורשים, כמו אנשי עמותות נוספות, באים עם כוונות טובות וטהורות לעזור. אבל גם הם תורמים להתנערות של המדינה מהאחריות שלה. הן נכנסות לואקום שהמדינה יוצרת, ועוזרות לה לסגת עוד קצת מהעזרה שהיא חייבת לחלשים.

במדינה מתוקנת, חברת ההייטק שאני עובד בה, כמו חברות אחרות, לא היו צריכות לתרום לקהילה באופן הזה. המסים אותם משלמת החברה (באופן ישיר ודרך משכורות העובדים) מגיעים למדינה שאמורה לטפל באותם מקרי סעד.

יום אחד ייתכן שגם אני אגיע למצב מצוקה בו אזדקק לסיוע. לא לעולם חוסן בתוך החדר הממוזג ומכונת האספרסו. אם חלילה אגיע למצב כזה, אני לא ארצה להיות נתון לחסדיהן של עמותות התלויות בתרומות או של חברות מסחריות. המסים שאנחנו, החזקים בחברה משלמים, אמורים להבטיח לנו שנקבל עזרה עם נזדקק לה. צדק, לא צדקה.

לקריאה נוספת: איתמר מנסח זאת טוב ממני:

מי שמעוניין לתרום באמת לחג, מוזמן מאוד לתרום לתנועה לאיכות השלטון ול”אדם טבע ודין”, שנאבקים בגורמים לבעייה, ולא לארגוני הצדקה למיניהם, שרק מנציחים את המצוקה ומקלים על המדינה להתפרק עוד קצת ממחוייבותה לאזרחיה.

ועוד משהו פוליטי לפני החג: משוררים וכתבי עת מתל אביב מתארגנים לארוע הזדהות עם מפוטרות פולגת, מול השער הסגור של המפעל בקריית גת, 22.4 החל מ 16:00. כל הפרטים כאן.

Max Romeo in Zion

In the past few months I’ve dived into reggae music. One of my favorite artists is Max Romeo, and I was lucky enough to see this veteran reggae prince, here in Israel:

Max Romeo

After a short warmup by his 7 band members, I was excited to see a 60+ man with long gray dreadlocks sing clearly and dance on the stage.

His repertoire includes lots of hits. He began with some big hits, but it seemed that it took him some time to warm up. At the beginning of the show he looked as if he had done this act too many times. His band was enthusiastic throughout the show.

Later on, Max Romeo and the crowd got closer together and the bass beat was felt strongly across the hall. The peak was his song “I chase the devil” which was renewed by The Prodigy years later, and was a big hit.

My favorites were “Little time for Jah”, “Three Blind Mice”, “One step forward”, “200 years of history” and “Public enemy no 1.” which wrapped up the show.

Max Romeo In Tel Aviv

The crowd didn’t let go of him and demanded more and more songs. His guitarist promised that he’ll be back on the next day for another show…

A few more notes: his base guitar player (a female) played on headless bass and there was something that I’ve never seen before: Sometimes they began playing a part of the song, stopped playing, asked “Are you ready?” and then played the song from the beginning. Well, that was the first time I’ve seen this…

Anyway, it was a great musical and emotional experience.

Max Romeo, March 5th, 2008, live at “Barby”, Tel Aviv.

More pictures of Max Romeo’s show in Tel Aviv

האוטו זצ”ל הי”ד 1988-2008

ביום שישי קשה אחד לפני כחודש נסעתי לפתח תקוה. כנראה שזה הקש ששבר את גב הגמל. רק עכשיו אני מוצא את הכוחות להתמודד.

בעודי מתקרב אל עבר העיר כאשר מגדלי עזריאלי ניצבים מולי, התחיל תקתוק מלחיץ מחזית האוטו. זמן קצר לאחר מכן, היה פוף קטן. הלחיצות על דוושת הגז כבר לא עזרו. המכונית החלה להאט. בשעטה האחרונה שלה, הצלחתי לכוון אותה אל שולי הכביש המהיר.

כיביתי את המנוע.בפעם האחרונה.

אי אפשר היה להניע יותר. הגרר שהזמנתי רטן שיש מלפניי מכונית והוא לא יכול לגרור אותי ככה. אמרתי לו שלא חשבתי על זה באותו רגע גורלי. הוא ביקש שאעקוף את המכונית שלפניי. הסברתי לו שהאוטו לא מניע. אז הוא אמר לי: “תדחוף”. אמרתי לו “תדחוף אתה”.

דקה לאחר מכן, אני מוצא את עצמי דוחף את האוטו, יחד עם בן אדם זר, לתוך נתיבי איילון, תוך כדי סיבוב ההגה.

לאחר שלא נהרגתי כהולך רגל באיילון, האוטו נגרר אחר כבוד למוסך. לאחר סוף השבוע, הגעתי למוסך ושם קיבלתי את הבשורה המרה: “המנוע הלך”. או בשפה האנגלית: The engine went.

בירורים קצרים העלו שהחלפת המנוע תעלה כ 5000 שקלים. לא טרחתי לשאול אם זה כולל עבודה ומע”מ. המחיר כבד מנשוא עבור מכונית שתישאר בת 20. לנצח.

מה שנותר הוא רק תהליך הקבורה. במקרה של מכוניות, מדובר בלמצוא מישהו שיקנה (בזול מאוד) את האוטו תמורת חלקיו. למשל סטארטר בן חודש. לחלופין, אפשר להנות מהברזל שלו. האוטו שוקל כטונה.

וכאן אני זקוק לעזרתכם: מכירים אנשים / מוסכים שמטפלים במקרים כאלה?

הקבורה השלמה לא תסתיים ללא העברת בעלות…