New Beginning

After over a decade of programming, I now turn to a different path in my career: pro-blogging.

I’ve already written this post in Hebrew, but it’s important enough (for me) to write it again in English.

This career shift wasn’t trivial: it’s easier to continue life as it is, without making any changes. My employer until last week, was Metacafe, a company that I enjoyed working for, and was definitely my best employer in the industry. With a comfortable atmosphere, and being situated 10 minutes from my house on foot, it was very convenient.

This blog is alive for over 3 years. In addition, I’ve been involved in a few more projects in the blogging scene. I enjoy this very much. In the past few years, professional blogs have sprung all over the world.

This gave me inspiration to start my own professional blog, in a field that I’m familiar with, and is also lucrative: foreign exchange. Forex Crunch consists of daily and weekly outlook, technical analysis, opinions and everything that is forex-related. It’s my main project at the moment and the most mature one.

I assume that most of the readers of this blog aren’t too keen about forex, but may find much more interest in another project: The Networking Blog. I’m co-authoring the blog with Doron Gez, who is a master of social networking. We write about all the aspects of networking – referring to social sites and also to real life practices and experiences.

I’ll post more projects along the way. But don’t worry, this blog will remain personal and political (of course). And it’ll stay ad-free.

For those of you that worry about this insecure future, I’ll add that I’ve saved enough money during my hi-tech years for a long period. I’m very optimistic about my new path, but if things go wrong, I can always go back to programming.

התחלה חדשה

היום, אחרי כ 11 שנים בתעשיית ההייטק, אני מתחיל רשמית דרך חדשה. אני משאיר מאחור את עבודתי כמתכנת, ומתחיל בנתיב עצמאי. אני שואף להוציא את לחמי מכתיבה בבלוגים, או בלעז פרו-בלוגר.

הצעד שעשיתי דרש לא מעט אומץ: יותר בטוח להישאר במקום בו אני נמצא, ולהמשיך לעשות קופי פייסט לחיים. למרות שכבר היו לי מחשבות על הדרך החדשה הזאת הרבה זמן, לקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה.

סיום בהייטק

בשלושת השנים האחרונות עבדתי בחברת מטהקפה. הזכרתי את החברה מספר פעמים כאן בהקשר של חיפוש עבודה. אז גם עכשיו יש משרות פתוחות! מטהקפה הייתה ללא ספק המעסיק הכי טוב שהיה לי בהייטק: יחס טוב לעובדים, שקיפות, הגינות, מיקום טוב (מגדל שלום), כלבים במשרד, ומוצר מענין שאפשר להסביר אותו בקלות לאנשים מחוץ לתעשייה…

גם תהליך הפרידה מהחברה היה מוצלח, נטול מאבקי כוח (כמקובל במקומות אחרים) ומאוד נוח. אני עוזב בכיף/ למי שנמצא בתחום, אני ממליץ בחום לעבוד במטהקפה.

הדרך החדשה

מזה מספר שנים אני מעורב בבלוגים. האתר הזה, הבית האישי שלי ברשת, מלווה אותי כבר מעל שלוש שנים. גיליתי שאני מאוד אוהב לכתוב, וכן מאוד נהנה מכל ההתעסקות ברשת. בשנים האחרונות, מספר בלוגים בעולם הפכו לאתרים מקצועיים לכל דבר.

שאבתי מכך השראה, וזה התחבר לי לתחום שאני מבין בו לא רע: סחר במט”ח. אני מתאר לעצמי שאת רובכם זה לא מענין…הקמתי אתר – Forex Crunch מבוסס על וורדפרס כמובן, ובו אני נוגע בנושאים שונים בתחום.

זהו הפרוייקט הראשון והמרכזי שלי. יש עוד מספר אתרים שאני שוקד עליהם, והם נמצאים בשלבים שונים של הבשלה: חלקם רק בראש, וחלקם כבר צוברים עוד ועוד תוכן. אני אטפטף פוסטים עליהם לאט לאט…

האומץ והדאגות

אחרי שהייתי שכיר בכל החיים הבוגרים שלי, הצעד הזה דרש לא מעט אומץ. האומץ הוא כנראה פונקציה של בגרות ואמונה בצדקת הדרך, אבל גם מגובה בכמה דברים מציאותיים: לשמחתי חסכתי מספיק כסף שיאפשר לי גיבוי לחוסר הכנסות למשך זמן רב. במקרה הגרוע, אחזור לתעשיית ההייטק. זה לא כל כך גרוע…

Uphill Struggle

I attend lots of demonstrations in various issues, about two three every month. Although it’s fun meeting the (same) friends at these protests, I feel that we aren’t changing almost anything.

My friends say that going to demonstrations has become a hobby of mine. It’s my preferred pass time Cheap Airblown Inflatable Adult Castle on Saturday evenings, when most of these protests take place.

During this summer, I’ve been to a nice bunch of demonstrations: against the biometric law, against hatred of homosexuals, and the recurring theme was a struggle against the deportation of foreign workers and their children from Israel.

Most of these protests draw a crowd of no more than 300 people. When I show up and draw a few friends to these events, I feel that I make a difference in the number of attendants.

But do I really make a difference? Probably not. A small group of people who care can do little to change. Most Israelis are tired of hard struggles, and prefer news as entertainment.

TV “reality” stars mean more than having the fifth of the population under the poverty line. “Sensational” stories like the Dudu Topaz story, or the Swedish scandal take over the media for many days. These stories have nothing do with our lives, nothing relevant to other people living here, which have real problems.

I guess I should do the same – concentrate solely on my personal life, which is not that shabby. As a Jew of European descent, a man, and a heterosexual, I belong to Israel’s elite. My life is easier “by design”.

Turning a blind eye to what’s going looks like the right choice.

קומפורט 13 – חמדנות מכוערת

באנו לשמוע מוזיקה ולרקוד בהופעה של התפוחים. לצערנו התנאים הפיזיים הקשים האפילו על המוזיקה הטובה. מועדון הקומפורט 13 בפלורנטין הדגים חמדנות ישראלית מכוערת מהתחלה ועד הסוף.

מיקסום רווחים

כבר בכניסה היה תור ארוך וצפוף. למזלנו, כמקורבים ללהקה, הגענו לתור של הקובינטורים ולא חיכינו זמן ממושך. למרות שהיינו מקורבים, כרטיס הכניסה עלה 70 שקלים. המחיר לא נורא כשלעצמו, וכנראה היה גבוה יותר למי שאינו מקורב.

אחרי שנכנסנו, רצינו איזה דרינק קטן לפני ההופעה. שימו לב למחירים: 28 שקלים לערק עם מיץ לימון, 41 שקלים לג’ין וטוניק, וו 24 שקלים לצ’ייסר צנוע של Bad Apfel. אני רוצה להזכיר שהיינו בפלורנטין, לא באוסלו. הקומפורט 13 לא הסבו נחת במחירים.

טוב, כולם צריכים להתפרנס. הצטערתי שלא הברחתי את הפלאסק שלי, אבל יאללה, באנו להנות.

ג’ונגל

באנו להנות, ולכן ניסינו לראות את הלהקה. לא העזנו להיכנס לרחבה המרכזית, אלא נשארנו למעלה, קרובים לבר. גם שם, הצפיפות היתה קשה. תנועת האנשים אל הרחבה המרכזית וגם החוצה לכיוון הבר והשירותים היתה אינטנסיבית ומתישה. מדי פעם הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני בהופעת מוזיקה שבאתי אליה מרצוני, ולא בתור ללחם בסומליה.

שלמה בר מהברירה הטבעית הצטרף לתפוחים ונתן תוספת נאה ומלאת אנרגיות להרכב. בגילו המתקדם הוא בכושר שיא. למרות ההנאה הצרופה מהנגינה של התפוחים ומהתוספת של בר, ה”ברירה הטבעית” הכריעה אותנו: אחרי שהוא ירד מהבמה, הוכרענו ונסוגנו אל מאחורי הבר.

את הקאבר המעולה ל On a Plain של נירוונה כבר שמענו מרחוק. גם האחים רמירז נשארו בבחינת חוויה קולית בלבד.

בדרך החוצה רכשתי את האלבום השלישי של הלהקה, שהיה חסר לי באוסף. שמחתי לראות שמחירו שם היה 40 שקלים – מחיר שווה לכל נפש. השתכנעתי שהלהקה אינה שותפה לחמדנות המכוערת של הקומפורט 13 שאירח אותם.

קומפורט 13 מנצל את הקהל המטומטם (גם אני חמור)

בגדול, אין לי בעיה שהמקום ירוויח: מחיר כניסה גבוה? סבבה, אני אשלם. בא לי דרינק? אני אשלם. אבל תנו שירות סביר! הצפיפות המוגזמת לא רק שלא איפשרה לרקוד, אלא גרמה להתעסקות מתמדת בהישרדות במקום.

אני מקווה לראות את התפוחים במקום שמכבד את הקהל הנאמן שלהם.

אני מקווה שהבעלים של הקומפורט 13 ישנו את דרכיהם המכוערות.

לצערי, האשמה היא גם על הקהל, ובמיוחד עליי. לפני כשנתיים וחצי כתבתי בפוסט איך להרוס הופעות על הופעה של התפוחים של הקומפורט 13, אז סבלתי מהצפיפות הנוראה ולא נשארתי עד סוף ההופעה.

לא חוזר לשם. נשבע!

הפיגוע בנחמני – כמה סימני שאלה

פיגוע הטרור שהתרחש נגד הקהילה ההומו-לסבית במוצ”ש מעורר כמה סימני שאלה. יותר מדי פרטים נראים מוזרים. נתיב בריחת הרוצח, סוג הנשק ובמיוחד מספר ההרוגים הם עדיין נעלמים, למרות המיקום המרכזי של הפיגוע והעדים הרבים.

רוצח שפל לבוש שחורים נכנס במוצ”ש, אחד באוגוסט, לבית האגודה ההומו לסבית ברחוב נחמני 28 (פינת אחד העם) וירה בנוכחים. היו לפחות שני הרוגים, ניר כ”ץ, וליז טרבושי ז”ל, שהובאו למנוחות אתמול. היו גם כעשרה פצועים בדרגות שונות.

מכאן מתחילים סימני השאלה:

  1. נתיב בריחת הרוצח: לפי הידיעות, הרוצח פנה שמאלה ורץ לכיוון שדרות רוטשילד. רגע, פה יש עדות שהוא ברח דווקא לרחוב אחד העם. היו ידיעות שהוא ניסה להיכנס למועדון אוויטה, הנמצא בסמוך למקום הפיגוע (רחוב יבנה, בין רוטשילד ליהודה הלוי), ושהמאבטח הדף אותו. הידיעות הראשוניות היו בגדר דיווחים לא מאומתים. במדינה שלנו החדשות מתעדכנות במהירות מטורפת. אבל יומיים אחרי, אין שום פולו-אפ לדיווחים האלה.
  2. סוג הנשק: בחלק מהדיווחים דובר על אקדח. במקומות אחרים על רובה M-16. אני שמעתי גם על שימוש ברובה עוזי, המשמש ללוחמה בשטח בנוי ובעיקר לירי אוטומטי. זוגתי שהיתה בביתנו, שני בנינים מזירת הפיגוע, שמעה יריות בבודדת, לא באוטומט. תמיד יודעים את סוג הנשק לפי התרמילים שנותרים בשטח. אני מאמין שכל מי שהיה בצבא, אפילו פקיד כמוני, יודע לזהות את הנשק לפי התרמילים. הדיווחים על סוג הנשק נעלמו מהרשת.
  3. מספר ההרוגים: הדיווח הראשוני דיבר על שני הרוגים, גבר צעיר ונערה. הדיווחים האלה אומתו אחר כך. הם כבר הובאו למנוחות. בסביבות 12:30 בלילה דווח בגלי צה”ל, באתר האינטרנט של הארץ וב ynet על הרוג שלישי שמת מפצעיו בביתו החולים תל השומר. זאת היתה גם הכותרת הראשית של עיתון מעריב המודפס ביום ראשון: 3 הרוגים. בפייסבוק אף דווח בבוקר על הרוג רביעי. כל אתרי האינטרנט התיישרו בבוקר על שני הרוגים. מאוד תמוה. מזל שגוגל זוכר את הדיווח על שלושה הרוגים בוואלה!:
לחצו על התמונה להגדלתה. הידיעה המעודכנת מדברת על שני הרוגים.
הפיגוע התרחש מול קפה נואר, הנמצא בפינה הנגדית של אחד העם ונחמני, בכתובת אחד העם 43 / נחמני 26. היו גם מספיק עדים שישבו במסעדת פרונטו, הנמצאת באותו בנין, בכתובת נחמני 26. גם בשדרות רוטשילד יש המון אנשים בשעה הזאת, כולל במרפסת של קפה הלל, הנמצא בצומת הרחובות נחמני ורוטשילד או רוטשילד 65 למען הדיוק.
משהו מסריח פה.
אני מקווה שצו איסור הפרסום שהטילה המשטרה נועד להביא את החקירה לסיום מהיר ומוצלח, ושבימים הקרובים הסיפור המלא ייצא לאור.
בינתיים, כל פעם שאני יוצא מהבית או חוזר אליו, אני רואה נרות רבים, אנשים עומדים ושותקים ושלטי מחאה עצובים. מבאס.