פוסט אורח מאת גליה רינג
אני ובן זוגי, בעליו החוקי של הבלוג, מתגוררים לא רחוק מפינת נחמני ואחד העם בתל אביב.ו היום בערב יצא לו בן זוגי לדרינק עם חבר, ואני ישבתי לקרוא ספר. לפתע נשמעו קולות נפץ. לקח לי כמה שניות להבין שהפעם לא מדובר באגזוז של אופנוע אלא ביריות. לאחר שוך היריות נשמעו צעקות איומות מהרחוב (אנחנו גרים בקומה ראשונה).
לאחר וידוא טלפוני קצר לוודא שגבר הבית לא נפגע ואינו נמצא באזור הסכנה, ירדתי לרחוב. אנשים התגודדו בפינה, המומים ומבוהלים. מסתבר שאדם חמוש נכנס למשרדי אגודת ההומואים והלסביות, ירה לכל עבר ונמלט. מסתבר שיש שם אנשים ששוכבים פצועים על הרצפה, ירויים. תחושה כזו של חוסר אונים קשה לתאר. מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לסייע? האם יש טעם בכלל להתקרב כדי לחזות באנשים במצב הקשה ביותר שייתקלו בו בחייהם כאשר אני לא מסוגלת לעזור? אחרי שוידאתי שניידת משטרה ואמבולנסים זומנו ומגיעים, חזרתי הביתה, עצובה ונסערת.ו למה שמישהו יירה באנשים סתם בגלל נטייתם המינית? איך דבר כזה קורה? למה? למה? למה?
אני לא נמנית על משתמשי הטוויטר, אבל עם הגעתו של בן זוגי הביתה התחילו להגיע תגובות לאירוע. אחת התגובות הראשונות שקפצה לעין הייתה משהו בסגנון “יאללה רוצו לצלם – אני רוצה לראות טוויטפיק!”. חברים – מה קורה לכם?! אנשים מתו, נורו למוות ככה סתם כי מישהו החליט שבגלל הנטייה המינית שלהם לא מגיע להם לחיות ומה שחשוב זה לראות תמונות שלהם מתבוססים בדמם!? לא האמנתי למראה עיניי. ו למרבה הצער התגובות לטוויט המדובר היו רגועות ביותר והתמקדו בעיקר בחוסר הרצון של תושבי השכונה לצאת לרחובות בהם מסתובב אדם חמוש. לא ברור לי אם אנשים לא הבינו למה האמירה הזו מזעזעת או שהם לא הפנימו מה באמת קרה.
אני חשה כאב עז על השנאה וצרות האופקים של היורה. לא פחות מעציבות אותי האטימות והציניות שהופגנה על ידי חלק ממשתמשי הטוויטר. צר לי שהמשטרה בוחרת לכנות פשע שנאה “ירי על רקע פלילי”. אני מאוד מאוד עצובה.
תנחומיי למשפחות ההרוגים, ברכות רפואה שלמה לפצועים. כולי תקוה שהיורה ייתפס, יועמד לדין ויזכה לעונש המגיע לו.
