יום שישי האחרון בתל אביב היה מהרגועים שידעתי. הספרית אמרה שאין לקוחות, ושאולי היא תוכל לישון צהריים. הרחובות לא היו הומים במיוחד. גם באמצע השבוע, יש תנועה דלילה במיוחד של אנשים. זה בסדר, הצרפתים מפצים על כך, אבל עדיין יש תחושה של רוגע יחסי.
גם בפוליטיקה, נראה שלעיתונים אין ממש מה לכתוב. הם עושים ניוז מתאונות דרכים רבות, אבל אין כאן שום ניוז. כמות ההרוגים נמצאת במגמת ירידה. לא עליה, ולא מצב חירום.
ומה קורה אצל השכנים שלנו? אני מדבר על אלה שנמצאים פחות משעה נסיעה ממרכז תל אביב. כן, פה קרוב בקלקיליה, טול כרם ושכם. לא שומעים עליהם כלום. זה לא אומר שמצבם יותר טוב, ושמצבנו יותר טוב. המחסומים עדיין חונקים אותם. לא את ארגוני הטרור, אלא את כל התושבים. קצת משונה להגיד את זה עם כל שלוות הקיץ, אבל מתישהו זה יתפוצץ לנו בפנים. אבל לא עכשיו. הקיץ כבר לא תהיה מלחמה.
ומה עם החום? הוא לא ממש קטלני, אבל בכל זאת מעיק. מצד שני, המזגנים האלה מטמטמים את המוח. חסרה איזה רוח סתיו. ובאופן כללי, חסר משהו גדול שיקרה.
ובינתיים נגמרה בבר השכונתי שלי (לא זה, הארמדילו) בירת דאנסינג קאמל. התמודדות.
בינתיים אני הולך וחופר ביצירותיו של ניל יאנג. המלך. גיליתי שיר שלא ממש הכרתי לפני כן: Danger Bird. לא יוצא לי מהראש כבר שבועיים. כאן בגרסת ההופעה:
[audio:http://yohayelam.com/recordings/Neil Young and Crazy Horse – Danger Bird.mp3]זהו, אין לי ממש מה לכתוב, אז כתבתי קצת בכמעט כל קטגוריה שיש פה בבלוג…
נ.ב.: אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, אז אתם מוזמנים לשלוח קורות חיים. יאללה עוד שתי קטגוריות 🙂
