Things and stuff – Yohay Elam שטויות בשתי שפות – יוחאי עילם
אני קצר, כי יש עבודה וכן לצערי ענינים יותר חשובים (בפוסט הבא).
סידרתי קצת את תמונות החיבוקים, לפי תאריכים. העליתי את תמונות האתמול ואת תמונות הפעם שעברה. הנה שתיים:
נאג’ חמאדי בהופעה – המלצה חמה.ו ו ו
הייתי ביום רביעי, בפעם השלישית, בהופעה של נאג’ חמאדי. כל פעם אני גורר אנשים אחרים.
היה פשוט מצויין. הם מנגנים רוק מקורי ומשעשע. כבר הזכרתי אותם בעבר, ואני שמח לכתוב עליהם שוב, למרות שחברי הלהקה די מוכרים בעולם התקשורת. נאג’ חמאדי: אראל סג”ל (בס, שירה), דרור גלוברמן (קלידים, גיטרה, שירה), דן ויצמן (גיטרה), טל לזר (תופים) דרור פויר (שירה).
הפעם הם גם תיארו מעין אופרת רוק שרצה סביב ההופעה שלהם, בכיכובו של עזרא. עזרא עובר כל מיני גלגולים מאולתרים בחיים והסולן דרור פויר מפרשן את זה עם פניני פילוסופיה מסטוליים. הבדל נוסף מהופעות קודמות היה שהגיטריסט דןו וייצמןו התבטא הרבה יותר. היו אחלה סולואים.
אני אוהב במיוחד את השיר “החיים יפים” עם המנגינה המתוקה והמלים המבאסות. אהבתי גם את הקאבר (היחיד) לשיר “בחום הזה של תל אביב”. הגרסה הכסאחיסטית הזועמת יוצאת מצויין. והפייבוריט שלי הוא “שיכור”. אני אוהב את המנגינה ובהחלט רואה את עצמי בסיטואציה הזאתו יותר מפעם אחת…
איך הגעתי אליהם? דרך הבלוגים כמובן. אפשר להתעדכן על הופעות בבלוגים המקושרים לעיל.
יאללה, אלבום!
ו
ו
ו
ו
הלכתי שוב לקבל ואפילו לתת חיבוק חינם. הפעם זה היה בכיכר רבין. היתה המון תקשורת (לפני שבאתי). זה כולל טלויזיה, רדיו, ועיתונות. ולחשוב שהפעם הראשונה היתה רק לפני שבוע. איזה יופי.כתבתי ביותר פירוט כאן.התמונות המקוריות כאן. אשמח לקרדיט ממי שלוקח את התמונות. גיליתי שהתמונות יצאו חשוכות (אני חייב להשתפר…), אז אנא עבדו אותם. לצערי לא דאגתי להצטלם, אז אם יש עדשה שתפסה אותי, אשמח לקבל תמונות.ו
תודה לגיל, כרמל, טלי, שי, דודי, אדית ובטח שכחתי כמה שמות.
תודה לכל האנשים הטובים שמארגנים ולאנשים הטובים שהצטרפו. אחרי שביליתי איתם כשעה, אני בהחלט מנער את הציניות ובאמת מתלהב מהיוזמה. גם הצטרפתי ושכנעתי לצאת מהרכב בשביל חיבוק. בהזדמנות דיברתי עם יושבי הרכב שדיברו איתי על מחאת המילואימניקים. הקשבתי בנימוס, למרות שאני לא תומך.
מה יהיה בהמשך? 10,000 חיבוקים? עוד סרטונים? משהו פוליטי כפי שזרקתי בפוסטים קודמים? לא יודע. בנתיים ה Free Hugs זוכה לזרקור גדול בישראל.
כיכר המלך אלברט, שיותר מוכר בזכות בית הפגודה שמשקיף עליו, היא לטעמי הנקודה הכי יפה בתל אביב. חוץ מבית הפגודה, יש בצומת מרובת הרחובות עוד מספר בנינים מאוד יפים וכמה עצים עתיקים. משום מה, למרות המיקום האופטימילי, כל מסעדה או בית קפה שנפתחים במקום, נסגרים במהירות. פעם היה קפה נחמני, ולאחרונה דניאלה. דניאלה נסגרה עקב השיפוצים ברחוב בצלאל יפה, ומעולם לא נפתחה מחדש.
ביום שישי האחרון נפתחה בפינה חסרת המזל קונדיטוריית בן עמי. אולי כרשת, יש להם יותר סיכוי להצליח. המקום עוצב מחדש, ועכשיו הוא נראה יותר עדכני ויותר מרווח. בדניאלה ז”ל התקרות היו קצת נמוכות, או שהצבעים היו לוחצים. בכל מקרה, זה הרגיש קצת חנוק. המקום החדש מעוצב דווקא לאורך, אך מכיוון שיש מעט שולחנות, זה מרגיש יותר מרווח. החלל הפנימי מוקדש בעיקר למאפים של הקונדיטוריה. גם בחוץ הם השקיעו קצת: שולחנות חדשים ורצפת עץ (נראה לי שזה באופנה עכשיו).
בינתיים הספקתי רק לבקר במקום בפתיחה, אז הכל היה חינם! טעמתי מהעוגות והן היו טעימות. אבל זה לא באמת מה שמענין אותי. מה שאותי מענין זה הקפה. היום בדרך לעבודה שמתי את מיטב כספי בהפוך גדול. התוצאה היתה טובה. אכן קפה מצויין. סחתיין.
אז מההתרשמות הקצרה שלי, המקום בהחלט נראה מבטיח. יאללה, אולי הם יצליחו.
בן עמי, נחמני 22 (פינת בצלאל יפה, מונטיפיורי ומלצ’ט).
לא רק שהעיר הזאת מבזבזת לי את הכסף,לפעמים יש גם תקלות מצערות. זה התחיל בשבוע שעבר כשהלכתי לפגוש חבר מטיול בניו זילנד. הוא רצה לפגוש אותי בנמל תל אביב. אני לא מת על הנמל. כל המקומות הם ענקיים, המוניים, לפעמים יותר מדי מעוצבים, לא ידידותיים למשתמש, וגם לא בשכונה שלי. לא התראינו הרבה זמן, אז אמרתי למה לא. דווקא הריוונדל הזה היה נחמד. כשחזרתי לחניה ראיתי הרבה מכוניות, אבל לא את שלי.
תקלה 1: גרירה. לקח: לא לחנות באיזור של האוטובוסים ליד חניון רידינג. התקמצנתי על 10 שקלים של החניה ומצאתי את עצמי משלם 510 על החניה. גם זכיתי לביקור במגרש הגרירה הסמוך, עם כל אלה שמביעים את מחאתם (מקללים את העירייה, המדינה ואת כל העולם) על כך שמכוניתם נגררה.
בהמשך השבוע, הוזמנתי למסיבת הפתעה לחבר. היה ממש מוצלח. שתינו רקדנו, שרנו עם המוזיקה. היה שגעון. גם הפעם זה היה מחוץ לרדיוס שלי, אז באתי עם אוטו, וככה כמעט לא שתיתי (וכמובן מיהרתי לגשת למגרש חניה). כשיצאנו מהבר, חברתי ואני, הצענו טרמפ לאחד החברים. הוא נראה שתוי בבר והדיבור שלו היה כבד, אבל דיבר לענין. באמצע הנסיעה, בעוד אני מדבר איתו (בעצם לעצמי) שמעתי חרחורים. פתאום הוא הקיא בתוך האוטו. עצרנו בצד, השקינו אותו במים, ואחרי שהוא סיים להקיא, המשכנו. גם אני הקאתי לא אחת משתיית יתר של אלכוהול. קורה. פתאום עוד פעם נאלצנו לעצור בכדי שהוא יקיא. הפעם שאלתי לאן הוא רוצה לנסוע.
כשהגענו לבית החולים, הציעו לקחת אותו על כסא גלגלים. לא חשבתי שהוא עד כדי כך גמור, אבל הוא נענה בחיוב. טיפלו בו שם יפה. בזמן שחיכינו לו היינו עדים לתרגיל של המשטרה. סכן סמוי הוביל איזה עבריין לבית החולים בטענה שמישהו מהמשפחה מאושפז. שם חיכו לו ניידות + כמה עבריינים אחרים או בני משפחה שצעקו וגידפו. חבל שלא צילמתי. חזרנו פנימה לראות מה שלומו של השיכור. אחרי 4 שעות של עירוי נוזלים ועוד כל מיני הפתעות ישר לוריד, הצבע חזר לפנים ואפשר היה לחזור הביתה.
תקלה 2: חבר ששתה יותר מדי מקיא באוטו ומקרב ביני לבין אנשי חדש המיון טרוטי העיניים. לקח: לבוא בלי אוטו, ושאותי יקחו לבית חולים.
והשבוע, הלכתי בעקבות ההמלצה להופעה של מעיין הירשביין ועינב כהן במופע קרבות ראווה. אמנם השירים מצויינים (אפשר לשמוע ברשת), אבל הסאונד היה גרוע. עד כדי כך שהן עלו באיחור רב, יצאו מהר להפסקה, חזרו לעוד כמה שירים וברחו. דיברתי עם אחת מהן בסוף ההופעה, והיא אמרה שהן בדרך כלל מופיעות במקומות יותר איכותיים. ה”אוויטה” לא סיפק את הסחורה, למרות שהוא סיפק את הקהל המתאים להופעה שלהן (גיי פרנדלי או סטרייט פרנדלי, תלוי איך מסתכלים).
תקלה 3: הופעה שנדפקה. לקח: אין.
סיכום: חולה על העיר. עדיף להישאר בשכונה שלי ולא לחצות את קו ארלוזורוב בצפון (צפון זה קטיושות, לא?).