זה לקח חודשיים מסיום המלחמ, אבל העדויות של מה שקרה שם סופסוף התחילו להגיע ולתת הסבר איך יחס ההרוגים הוא אחד למאה. העיקר שאין יותר קסאמים וגראדים.
כולם כבר קראו את הכתבות שהתחילו בהארץ והמשיכו לכל כלי התקשורת. בקצרה: ירו ללא אבחנה ואף הרסו רכוש בשביל הכיף. כיף הוא מה שעושה אותנו הצבא המוסרי בעולם.
אני לא זוכר איפה קראתי שהחיילים שם עבדו לפי “נוהל לבנון” המאפשר ירי על כל מה שזז. הנוהל היה מיועד לשימוש בשטחים פתוחים, קרוב למוצבי צה”ל בלבנון, שם כל תנועה היא חשודה.
אבל עזה שונה לחלוטין – מדובר על אחד האיזורים הצפופים בעולם, צפופים באוכלוסיה שסובלת ונתונה במצור. עכשיו ברור איך נהרגו לנו 14 אנשים לעומת 1400 בצד השני.
את רוב האנשים שתמכו במלחמה זה לא ענין – העיקר שסופסוף עושים משהו, אחרי 8 שנים של הבלגה. ענין ההבלגה שנוי מאוד במחלוקת, אבל לא ניכנס לזה כעת. העיקר, כאמור, שסופסוף הממשלה עושה משהו כדי להגן על האזרחים שלה. נשמע לגיטימי, לא?
לגיטימי שממשלה תגן על האזרחים שלה. לא לגיטימי להרוג אזרחים כל כך רבים ללא כל אבחנה. לא לגיטימי לבצע הרס מכוון של רכוש.
אבל יש רבים שיגידו שככה זה במלחמה, שנהרגים אזרחים. אבל ללא הבחנה? ומה עם הרס הרכוש המכוון?
ויש כאלה שיגיבו בתנועת ביטול להרג ולהרס, ויתמקדו בעיקר העיקרים: הממשלה חייבת להגן על האזרחים שלה, ולא משנה המחיר.
האם המבצע הצליח להפסיק את ירי הקסאם? לא. הוא המשיך בכיף גם אחרי הפסקת האש.
האם ניצחנו? לא.
האם השגנו משהו? הרוב עדיין חושב שיש לנו הישגים במלחמה הזאת. לאט לאט כולם יקלטו: זאת היתה מלחמת בחירות ותו לא.
אני והמצפון שלי שמחים שהיינו נגד המלחמה בעזה. לא עוזר לנו הרבה.
שבת שלום.
תוספת: יש אתר חדש העוסק ב”חצר האחורית” של ישראל – השטחים, ובמיוחד, המחסומים. מענין להציץ מדי פעם לעולם אחר לגמרי, הנמצא ממש קרוב לפה.
