גם באיטליה לא היה פשוט לאחד את כל מפלגות השמאל. אבל זה קרה. אבל גם שם, כשהימין היה באופנה (כמו עם ביבי שלנו), כל מפלגות השמאל, כולל הקומוניסטים, התאחדו למפלגה אחת גדולה שרצה ברשימה אחת. תחת הנהגתו של רומנו פרודי, הלא-כריזמטי, הם הצליחו להדיח את סילביו ברלוסקוני הפופולרי. זה קרה ב 2006.
למצביע השמאל יש בבחירות הקרובות הרבה אופציות, אבל כולן בינוניות: מרצ, חד”ש, התנועה הירוקה, “ישראל חזקה” של סנה, עלה ירוק, דע”מ של אסמא אגבריה, מימ”ד,ו ובטח עוד כמה מפלגות קטנות שאני לא מכיר.
גם במפלגת העבודה נותרו כמה כוחות שמאל חיוביים. אמנם מפלגת העבודה גמורה תחת ההנהלה של ברק ועם הרצוג ופואד. שמאל מדיני הם ממש לא, וגם החלום הסוציאל דמוקרטי נקבר.ו אבל גם שם נותרו עוד כמה כוחות חיוביים שיכולים להצטרף לאיחוד גדול.
המפלגות שציינתי חותרות לאותו כיוון פחות או יותר: סוציאל דמוקרטיה, פתרון מדיני של חלוקת הארץ ודגש רב על ענינים סביבתיים. ההבדל היותר משמעותי הוא בדגשים. יש דיבורים על איחוד, אבל נראה שהם לא מספיק רציניים. הזמן הולך ואוזל עד הבחירות.
אולי חומרת מצבו של השמאל עוד לא מורגשת. אולי כי אין מנהיג שכל המפלגות ורסיסי המפלגות יילכו אחריו. אולי כי המפלגות עסוקות בחידוד הפערים ביניהן ולא בגישור.
מול אוזלת היד של השמאל, נתניהו יכול לחגוג היום: הפריימריס בליכוד מתקיימים היום עם 144 (!) מועמדים. הליכוד ממש באופנה. עוד רטרו של שנות ה 80.
נתניהו שהיה ראש ממשלה גרוע ופזיז, ושר אוצר ניאו שמרני קיצוני, הולך לחזור בגדול. גם אחרי שהקפיטליזם הקיצוני חטף מכה קשה ביותר, הוא בשלו, והציבור איתו.
אז מפץ גדול לא יהיה בשמאל, וכנראה שיהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. קשה להיות שמאלני…
