איך המפגינים מרגישים בכיכר? כתבנו בשטח (עבדכם הנאמן) אסף תגובות ספקטיות לגבי העתיד לצד אופטימיות שעכשיו מתחיל השינוי הגדול: בברצלונה, בספרד,באירופה, ובכל העולם.
קרלוס, בן 34, לא מצליח למצוא עבודה כבר שנה שלמה, והערב הוא הגיע לישון בכיכר קטלוניה בברצלונה בפעם הראשונה. הוא ממשיך לחפש ולא מאבד תקווה. בימים האחרונים הוא התעודד מהמחאה שהתעוררה בכל רחבי המדינה, והחליט להגיע עם בתו הקטנה לכיכר.
קרלוס מחייך כשהוא מצביע לעבר ההמונים בכיכר. בתו הקטנה מזכירה לו להגיד שמדובר במשהו גדול יותר: “המחאה תגיע לכל העולם ולא תישאר רק בברצלונה או בספרד”, משוכנע קרלוס. הוא מראה לי עיתון מיום הבחירות, בו מוקדשים רק שני עמודים למחאה, ומודיע לי שהיחס התקשורתי עומד להשתנות.
לקרלוס אין שום השכלה פורמאלית. כמוהו יש רבים. ספרד ראתה בנייה בקצב מסחרר בשנים שקדמו למשבר. בחופים שמסביב לברצלונה, בפרברי מדריד ובמקומות נוספים במדינה בת 47 מיליון התושבים יש כמיליון דירות ריקות. 11.9% אחוז מהתל”ג נמצאו במגזר הבניה לפני המשבר. המגזר נמחק.
גם טינגווארו, בן 34, מאוד אופטימי: “השינוי בוא יבוא לכאן כי יש העולם משתנה ומתעורר. הוא מצר על כך שבמערכת החינוך הספרדית של היום לא נותנים לאנשים סיכוי להיות עצמם: “מלמדים אותנו איך למצוא עבודה ואיך לצרוך, אבל לא נותנים לנו לפתח את הכישרונות שלנו”. טינגווארו, המכונה גם Mensey לא מחפש עבודה ומנסה להתפרנס מהמוזיקה המצווינת שלו, אותה הוא גם ניגן בכיכר, לצד הרכבים נוספים. הוא אומר שההמונים סוף סוף לקחו את גורלם בידיים ומספר על המיואשים: “רוב החברים שלי מובטלים. בגיל 34, הם עדיין חיים עם ההורים ומתקשים לשלם את ההוצאות הכי בסיסיות של החיים כמו אוכל וטלפון. איך הם שתקו עד עכשיו?”, הוא שואל, ומאשים את הדיסאינפורמציה בתקשורת.
שיעור האבטלה בקטלוניה, בה חיים כ 7 מליון אנשים, עומד על 19%, מעט יותר טוב מהממוצע הכלל ארצי של 21.29%. חוסר התעסוקה אינו בלעדי לחסרי ההשכלה, ונפוץ ביותר גם בקרב בעלי השכלה גבוהה.
מירן, בת 24, היא סטודנטית העומדת לסיים את לימודיה. כששאלתי אותה אם תמצא עבודה לאחר סיום הלימודים, פניה הביעו חשש. את החשש החליפה במהירות אופטימיות, לאחר שההמונים התחילו להרעיש במחבתות, מנהג המתקיים לפני האסיפה הכללית: “השינוי במצב קרוב. נישאר בכיכר ככל שיידרש, ולא נוותר עד שנראה שינוי”.
אבל לא כולם אופטימיים. רלי, בת 31, היא ישראלית החיה בעיר שנים רבות. לרלי יש תואר שני ועד לא מזמן גם הייתה לה עבודה. אחרי שסיימה את חופשת הלידה, המעסיק שלה הודיע לה שהחוזה שלה לא יחודש. בינתיים היא מקבלת דמי אבטלה, אבל כשהיא מסתכלת סביבה, היא לא אופטימית: “יש לי חברה שהשלימה כבר שלושה תארים שניים. היא רוכשת השכלה, אבל לא זה ממש לא עוזר לה למצוא עבודה. סיכוייה היו נעלמים לחלוטין לו היה לו תואר שלישי”.
רלי סקפטית באשר לעתיד של המדינה: “קשה לראות איך ממשיכים במצב הכלכלי הזה. הדור שלנו חי ברמת חיים נמוכה משל הוריו. ייתכן וחלק מהצעירים סביבנו לא יעבדו כל החיים. עלול להיות שינוי משמעותי במשטר.”
עד 1975, היתה בספרד דיקטטורה בראשות הגנרל פרנקו. אחרי מותו, המדינה עברה מעבר מהיר לדמוקרטיה, הצטרפה לאיחוד האירופי ואימצה חוקים מאוד ליברליים. רוב הנוכחים בכיכרות הערים הספרדיות נולדו אחרי התקופה החשוכה, והם לא מוכנים להסתפק בשיטה הדמוקרטית הנוכחית, בה שתי מפלגות מתחלפות בשלטון ואינן שונות במדיניות שלהן אחת מהשנייה. בדומה לילדי הפרחים של שנות השישים, הם מרגישים מוצאים מן התהליך הפוליטי, ורוצים לקחת את העניינים לידיים.
ויש מי שמסתכלים על הימים הבאים: לקרולינה ולקרלוטה, הגרות מחוץ לעיר, דווקא יש עבודה. אבל גם הן מרגישות שהעתיד לא מובטח. קרלוטה אומרת שזאת רק ההתחלה: “בשבוע האחרון המצפון הקולקטיבי שלנו התעורר. ההפגנות הגדולות הראו שאנחנו מסוגלים לקחת את החיים שלנו בידיים. ועכשיו הגיע הזמן לעשות ג€“ כל אחד יכול להשפיע, בין אם בשכונה שלו, בעיר שלו או במדינה שלו. מודל הוועדות, שמתגבשות כאן בכיכר, תגענה לכל מקום”. קרולינה מהנהנת, מסתכלת לשמיים ואומרת: “כך אנחנו מקוות”.
———————
התגובות בכיכר צוטטו בכלכליסט כאן. הסיקור שלהם לאירועים בספרד היה הנרחב והמעמיק ביותר שראיתי בתקשורת הישראלית. תודה ליונית הקיסרית על הקישור.
עוד תמונות ניתן לראות כאן.
אני ממשיך לעקוב ולבקר בכיכר. הפעילות נמשכת שם גם אחרי הבחירות המקומיות . איזוריות. מענין לראות מה יהיה בשבת, בגמר הצ’מפיונס…
