Yohay Elam

הבלוגר הישראלי הידוע עופר לנדא, העונה לכינוי עופרניקוס, קורא לממשלת לישראל לנסות להגיע עם ממשלת לבנון להסכם שלום. הוא שלח מכתב לשרת החוץ ציפי לבני, עם העתקים לרבים מבכירי הפוליטקאים בארץ, כולל ראש הממשלה ושר הבטחון.

אני מאחל לו הרבה בהצלחה.

עופר, אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור, אני לשירותך.

לדעתי, הצד השני לא ימהר לקפוץ על העגלה מכמה סיבות:

1. אחרי המלחמה הנוכחית, רבים מהלבנונים שונאים אותנו, יותר מתמיד. אם בתחילת המלחמה רבים מהם הפנו אצבע מאשימה כלפי חיזבאללה, הרי שעכשיו, אחרי ההרס הרב שעשינו שם, הם שונאים אותנו.
2. הסורים, למרות נסיגתם, עדיין מאוד מעורבים בפוליטיקה הלבנונית, למרות נסיגת צבאם. המודיעין הצבאי הסורי עדיין בוחש שם, ופוליטקאים רבים עדיין מצייתים לסורים. הסורים יעשו כל שביכולתם כדי שלבנון לא תחתום על הסכם נפרד איתנו, דבר שיהפוך את סוריה לשכנה היחידה שלנו שלא חתמה על הסכם שלום איתנו (כאשר הגולן בידינו).
3. הסכם שלום שכזה, עלול לעורר את הפלגים היריבים בלבנון לכדי מלחמת אזרחים. זה לא יהיה רק בין החיזבאללה לכל השאר, אלא משהו הרבה יותר מורכב. מקריאתם של כמה בלוגים לבנונים, אפשר לקבל תמונה על המצב הכל כך מורכב שם. התנועה הפטריוטית של ה”14 במרץ” סביבה התאחדה לבנון לפני שנה כדי להעיף ת הסורים היא שברירית ועלולה להתפורר.
4. ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, הוא אדם חכם, במיוחד בנושאי מו”מ. הוא יידע להיזהר מלחתור להסכם שכזה, במיוחד עם חייו יקרים לו. בשיר ג’ומאייל כבר שילם בחייו על הסכם דומה לפני 24 שנים.

הלוואי והניתוח שלי שגוי לחלוטין, ולאט לאט יצחילו ללכת בכיוון של הסכם שלום, לפי פרטי מכתבו של עופר.

המלחמה הזאת עולה גם כסף. ממש לא מעט כסף. המחיר הכלכלי די נדחק לשולי הדיון התקשורתי במלחמה. ברור שחיי אדם יותר חשובים מכסף, אבל עדיין, היה מקום לעיסוק גם בזה קצת יותר בהרחבה.

הלילה פורסמה כתבה המפרטת את העלויות. תמצית הכתבה מתארת הוצאות ישירות של 7 מיליארד שקל ונזק כולל של כ 23 מיליארד שקל. יש שם גם תמיהה על כך שהצבא, עם תקציב ענק של 46 מיליארד שקל העלה חיילים ללבנון עם ציוד חסר ביותר. אז על מה בדיוק שופכים את הכסף? בבוקר יום ראשון, הממשלה מתגנסת כדי להחליט על קיצוץ מיידי בתקציבי כל המשרדים, כולל משרד החינוך. סוף סוף יולי תמיר נעמדה על הרגליים האחוריות והביעה התנגדות לקיצוץ במשרדה.

לזכות יהל זמיר ולזכותי ייאמר, שאנחנו הקדמנו את הדיון בממשלה, ושלחנו מכתב לח”כ ברוורמן בנושאים האלה. כמו כן, אסי סיקורל שלח מכתב לכל נבחרי העבודה עם ביקורת חברתית נוקבת ומצויינת. גם שקדיה כתבה מכתב חריףו הדורש למנות שר רווחה. הכל מתפרסם בעבודה שחורה, איפה שלא רק מקטרים, אלא גם אומרים לפוליטיקאים באופן ישיר את מה שחושבים.

אולי המספרים האלה לא אומרים הרבה וסתם נשמעים גדולים ומפחידים, כמו כל מספר אחר שמלווה במילה מיליארד. במערכת הבחירות השקעתי הרבה זמן, וגם כסף, כדי לשכנע אנשים להצביע למפלגת העבודה. אחד הטיעונים הכי חזקים שלי, היה התכנית הכלכלית של המפלגה. התכנית נכתבה בידי כלכלנים בכירים ומקצוענים, וזכתה לברכתם של שני זוכי פרס נובל לכלכלה. בתכנית יש מספרים מפורטים המתארים איך נושאים חברתיים כמו חינוך, בריאות ורווחה יזכו לתקציבים נוספים. ווואללה, התכנית היא לא סתם תעמולת בחירות פופליסטית: יש בה גם את המקורות לתקציב. המקורות הם קיצוץ בתקציב הבטחון (שכרגע נראה בעייתי, למרות שעדיין יש בצבא בזבוזים גדולים), קיצוץ בהתנחלויות, צמיחה כלכלית צפוייה, ושימוש ברזרבות שנוצרו בשנת 2005. ככה שמי שיקרא את התכנית, יוכל לקבל פרופורציות על מה היה אפשר לעשות עם כל הכסף האבוד שהמלחמה הזאת עולה.

הכנסת השיקול הכלכלי להחלטה אם לצאת למלחמה או לא, הוא בעייתי. הרי בטחון האזרחים קודם לשיקולים כלכליים. גם יכול לעלות טיעון שהתעלמות מפעולת החיזבאללה היה עלול לעלות הרבה יותר בעתיד. זה ויכוח קצת יותר רציני.

מה שיותר קשה לי לעכל הם שני דברים:

1. האו”ם קיבל את ההחלטה על הפסקת האש ביום שישי בלילה. ממשלת לבנון קיבלה אותו יותר מוקדם הערב (מוצ”ש), וממשלתנו תקבל אותו בבוקר הקרב ובא (ראשון). אז למה לבצע מתקפה כל כך רחבה ברגע האחרון? חוץ מההרוגים הרבים שהיו היום (זה דיון אחר), ה”מאמץ האחרון” הזה (שאיש לא מאמין שיביא ל”נצחון”, ובמיוחד לא דני יתום שקורא להפסקת אש מיידית)ו עולה הרבה מאוד כסף. גם החזקת השטחים החדשים שנכבשו במהלך סוף השבוע, ושיועברו לצבא לבנון או כח רב לאומי, עולים הרבה מאוד כסף של שירותם של אנשי מילואים. במקרה הזה, כאשר הפסקת האש בפתח, השיקול הכלכלי כן צריך להילקח בחשבון.
2. עמיר פרץ. בחרתי בו בזכות האג’נדה החברתית. למה הוא דוחף כל כך חזק למלחמה? איפה האג’נדה החברתית? למה הוא נמנע מלהכריז על המלחמה כמלחמה, דבר שהיה מאפשר הזרמת יותר כסף באופן מיידי לצפון? האם מחר יישמע קולו? האם הוא יילחם לפחות עבור תקציבים לחינוך? הרי יולי תמיר, מקורבתו, נמצאת שם.

אני אעקוב אחרי הדיון הכלכלי בממשלה, ונראה אם ח”כ ברוורמן ואוליו גםו ח”כ יחימוביץ’ו ישמיעו את קולם, זאת למרות שהם לא חברי ממשלה. הצבעתי בשבילכם, אז תנו לי שירות ראוי!

ובמישור האישי, כבר כתבתי ששוק העבודה בהייטק בוער, וימים עמוסים לפני. מבחינתי האישית זה נפלא. אבל זה רק מראה את הפער עצום בין מה שקורה באיזור המרכז, ובמיוחד בהייטק, לבין מה שקורה בצפון, שם 2 מיליון אזרחים יושבים במקלטים ומצבם הכלכלי, שגם ככה היה פחות טוב, מידרדר בכל יום של מלחמה.

ושוב הייתי בהפגנה נגד המלחמה.ו  אבל הפעם, סוף סוף, זה היה שונה. הנה כלו התמונות.

הפעם הצטרפו גם גופים ציוניים: שלום עכשיו וגם מרצ. לפי דעתי זו התפתחות חשובה ביותר. עד עכשיו ההפגנות נשלטו על ידי השמאל הרדיקאלי, שלא לומר קיצוני, סהרורי ומוזר. נכון, הימשכות המלחמה, טשטוש מטרותיה והסבל הרב מכרסמים בתמיכה העצומה למלחמה. ההפגנות שהיו עד כה לא הזיזו דבר, אולי אף הרחיקו אנשים.ו 

• שבת: טיוטה אמריקאית צרפתית להפסקת אש באו”ם.
• יום א’: המשך לחימה עזה על הקרקע ו 15 הרוגים בתוך ישראל.
• יום ב’: נאום הדמעות של סניורה והחלטת ממשלת לבנון על פריסת צבאה בדרום.
• יום ג’: זלזול ישראלי בהחלאת ממשלת לבנון ופיצוץ בין ארה”ב לצרפת על הרקע הזה.
• יום ד’: עוד יום רע: החלטת הקבינט על הרחבת המבצע ו 15 חיילים הרוגים.
• יום ה’: נוסחה חדשה לצרפת וארה”ב וקולות חיוביים של רה”מ בנושא.

אין לי כח לאסוף את כל הלינקים. אבל בשביל זה יש לפחות שניו ניוז טראקרים מצויינים.

ו הדיווחים האחרונים נשמעים ממש אופיטמיים. אולי הפעם תקבלו את ההצעה? בחייאת…