Category: תל אביב

את הגרסה המקוצרת והממצה לאירוע ניתן למצוא כאן.

עוד תמונות.

ועכשיו לגרסה הארוכה: בכל יום חמישי בלילה מתקיים יריד / שוק לילה בשוק הפשפשים ביפו. ביום החמישי האחרון, תודות לפרסום אינטנסיבי שהגיע אליי בסופו של דבר מכאן, שוטטתי בשוק. ההתרשמות טובה. כבר בהתחלה, נתקלתי בדוכן ובו טי-שרטס מדליקים. שמתי ידי על טישרט ובו כתוב You’re entering a world of pain מאת וולטר סובצ’ק.

ההמשך כלל שיטוטים אחרי אוכל. ריח מטריף של על האש שיגע אותנו. כשהצלחנו לאתר את מקור הריח, גילינו קופסת חומוס אחלה על השולחן (כן, ביפו!). גילינו שמדבור באחד מבעלי הבאסטות שפשוט עשה על האש למקורבים. אז חתכנו, ואכלנו בחוץ.

הבירה שם זולה: רק 11 שקלים לשליש גולדסטאר קרה קרה. אבל שימו לב: את המחיר הזה ניתן למצוא רק במקום מסויים. עיקבו אחרי השלטים הלבנים, תגיעו לדוכן קטן ומעוך ותתנהגו יפה. המוזיקה היוונית הבכיינית לא מצליחה להרגיע את “המוזג הכי טוב” והוא לחוץ רצח. גם האחרים שם יראו לכם עוינות מהי.שותפי לדירה קרא לזה שלוקח את הכסף: “סופ-נאצי”. אבל הבירה קרה, ובמקומות אחרים היא עולה 16 ש”ח, אז זה שווה את החוויה.

חוץ מזה, יש במתחם גם הופעות, תערוכת סטודנטים משנקר, דיג’ייאית וספות נוחות לשבת, ובסוף אפילו מכונית מסקוטלנד:

ולמי שעוד לא ראה אצל לרמן או ארלוק (או אצלי ב”מי בא”, יש במוצ”ש הפגנה נגד כל עוולות חולדאי. אני שם.

תוספת ממאי 2008- השנה הפסטיבל נקרא פשפשוק.

גילדה – בר שכונתי ברחוב אחד העם, נפתח השבוע. המיקום היפה, התאורה המלטפת והאנשים היפים שבאו ביום הראשון מבטיחים הצלחה. אבל, יש כמה דברים, ובראשם רמת הווליום הגבוהה מדי, שצריכים שדרוג. הנה כמה רשמים, ותמונה מהערב הראשון.

רקע: הבעלים של האליעזר והבנדיקט פתחו מקום חדש, הפעם במיקום יותר דרומי. המקום נפתח לציבור ביום רביעי 6.6.07 ונמצא כרגע בהרצה של שבועיים. אחד מהבעלים, יאיר, קידם את פנינו, סיפר על המקום באדיבות, ונתן לנו להרגיש וולקאם (כמו שאומרים בסיני). גם המלצרית היתה מאוד אדיבה. השירות היה קצת איטי, אבל החלט נסלח בשביל הערב הראשון.

setting : התרשמתי לטובה מהתאורה האפלה והמלטפת, שמשרה אווירה נעימה על הנוכחים (היפים, כאמור). הבר הנמוך מתפתל בצורה מענינת. מנגד, השולחנות קצת גדולים מדי, ומקשים על שיחה קרובה.

מוזיקה: בסך הכל מוזיקה לא רעה בכלל. התלהבתי לשמוע את Anyone can play guitar של Radiohead. בהמשך הערב המוזיקה הפכה ליותר קצבית ויותר מיינסטרימית, אבל שמרה על טעם טוב. הבעיה היתה עם הווליום המוגזם, והבסים שהיכו. זה מאוד הפריע לדבר (לצעוק). בקשתינו להוריד את הווליום נענתה ב”אני עוד לא מכיר את המערכת (סטריאו)”. אני מקווה שבהמשך הם ישתלטו על הנושא.

עזוב סיפורים, יבש לי בגרון! בירות מהחבית: קרלסברג, טובורג, גינס וסטלה. שאר תפריט האלכוהול נראה סטנדרטי ומספק (לפחות לפתיחה). הייתי שמח לעוד ברז בירה או שניים.

תכניות לעתיד: בעל הבית זרק שהם מתכוונים בהמשך לפתוח את המקום החל מ 16:00 (יש!) ככה שיהיה אפשר לבוא גם בשעות יותר מוקדמות, ולהנות מבירה צוננת מיד אחרי העבודה. בנוסף, במקום כבר יש במה, ומתוכננות הופעות חיות מדי פעם (מעולה!!!).

סיכום: קצת מוקדם לשפוט על פי הערב הראשון (בהרצה), אבל: המקום בסך הכל נעים ונחמד, ועם כמה שיפורים קטנים יכול להיות ממש דבש!

גילדה, אחד העם 64 (פינת בצלאל יפה), תל אביב.

השתתפו בהתנסות: אופיר, אולמוסט30, זוגתו, זוגתי ואני.

איזה כיף לדפוק כותרת מפוצצת לערב בו מספר בעלי המשקפיים עלה על מספר האנשים ללא משקפיים…

אבל אכן, מה שסגר את מסיבת הבלוגרים היה הופעתם של שוטרים ממשטרת ישראל שבאו בעקבות תלונות השכנים על הרעש. כנראה שבלוגרים האוהבים להתבטא ברשת, גם מדברים בקול רם כשהם נפגשים. זאת, למגינת ליבם של השכנים של כרמל וייסמן, מארחת המפגש.

וחוץ מזה, היה ממש כיף. איכשהו יצא שהאנשים שבאו, יחד עם האלכוהול שזרם, יצרו אווירה מצויינת. שמחתי לפגוש פנים אל פנים הבלוגרים רבים שיצא לי להגיב אליהם ברשת (ולהיות מוגב על ידם). את חלקם הכרתי מהמפגש הקודם במרץ, את חלקם בנסיבות שונות, ורבים רק הערב.

אז שוב תודה לכרמל המארחת, ולשרון שעמדה מאחורי ההפקה והניג’וסים, על האירוע. היה ממש כיף! גם אוסף של אנשים מענינים, וגם אווירה טובה שנוצרה.

ובכל זאת, אני תמיד מחפש את הרע. בכל זאת פולני. אז, אני רק מצטער שלא יצא לי לדבר, או שיצא לי לדבר רק למשך זמן קצר עם חלק מהאנשים. עוד שעתיים-שלוש היו מביאות אותי על סיפוקי. בקיצור היה בהחלט כיף, עוד יותר מהפעם הקודמת. המסקנה שלי היא: אם בא לי להיפגש עם מישהו מהרשת, אז כדאי ליזום את זה, ולא לחכות למפגש בלוגרים.

צילמתי לא מעט תמונות, אבל אין לי כח לערוך אותם בשעה המאחרת הזאת, ואני גם מכבד את פרטיותם של חלק מהבלוגרים, שאינם רוצים להיחשף. לכל יתר הצלמים, אם צילמתים אותי, אתם מוזמנים מראש לפרסם כל תמונה. אני רגיל להתמודד עם המראה שלי (גם אם תפסתם אותי באמצע ביס תאוותני…)

רשימת המשתתפים לפי סדר אקראי (בטוח שכחתי אנשים, אבל אני קצת שיכור אז תסלחו לי (תקנו אותי ואעדכן)): טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, כדרלעומר, עידן, יוסי, eln, ליאור הנר, רוני יניב, ועוד כמה ששכחתי ואני שוב מבטיח לעדכן מחר!

אני אעדכן את הפוסט + קישורים מחר, כשיעבור לי הבאזזז….

סי יו בעדן!

פסטיבל “נחלת בנימין הקטנה” שנערך בפעם החמישית, הוא בהחלט הצלחה, בעיקר בזכות הגודל המתאים שלו. לא קטן מדי, ולא גדול מדי. נעים להסתובב, לטעום ובעיקר לשתות.

זוגתי ואני היינו ביום חמישי האחרון בפסטיבל. מוזיקת הבלוז-ג’אז שנוגנה מול ה”טרקלין” משכה אותנו אליו. המקום הנחמד (היינו בו בעבר והתרשמנו לטובה) מתמחה ביינות, אז פצחנו ביין. מכל מגוון היינות, היה לי את הכשרון לבחור דווקא ביין די בינוני. לא נורא. מנת הקבאב שלהם היתה טעימה, והמוזיקה היתה טובה. הופתעתי לטובה מהסאונד המוצלח. היתה שם אווירה טובה, ולא היה צפוף מדי.

זוגתי לא היתה בפביאנה, אז הלכנו לבדוק את האיטלקיה החלבית. אכלנו חונקי כמרים שהיה ממש טעים, ושתינו יין ארגנטינאי די מוצלח בשם אסטיקה. המקום היה יותר שקט.

לסיום, הלכנו על בטוח, ונכנסנו לתהל. טראפלס השוקולד היה משובח, וגם ביין, חזרנו על ההצלחה עם הארגנטינאי, ומילאנו את הכוס הנודדת.

בסך הכל נהנינו מהאוכל, המשקאות והמזויקה. השטח המצומצם בו מתקיים הפסטיבל עושה את הנדידה ממקום למקום לקלה, ואת האווירה לטובה. חבל שהמחירים, הנמוכים מהרגיל, עדיין לא יותר מדי זולים. בנוסף, ניתן היה לסגור לתנועה את קטע הרחוב בו מתקיים הפסטיבל. אבל גם ככה, אנשים הסתובבו על הכביש…

הפסטיבל, שגם לרמן הזכיר, נמשך עד יום חמישי הקרוב. כדאי לעשות סיבוב לפני שייגמר. אני עוד אחזור לשם בימים הקרובים.

אחרי הביקור המוצלח במסעדת חבש, גיליתי שיש מסעדה אתיופית נוספת בתל אביב, ואפילו די קרובה. אינג’רה נמצאת בתחילת רחוב בן יהודה ומציעה חוויה מעט שונה. אז הנה לכם ביקורת מסעדה + ובסוף יש שיר לקינוח!

במבט חטוף היא נראית כמו כל מסעדה אחרת: שולחנות, כסאות וקירות, בניגוד לחבש, שם המסעדה נראית כמו בקתה. במבט יותר מעמיק כבר כבר רואים לא מעט סממנים ייחודים: תמונות מקוריות, שום ופלפל משתלשלים מהתקרה ועוד.

ולאוכל: המסעדה מציעה מגוון מנות בשריות וצמחוניות המוגשות כולן על הלחם האתיופי – האינג’רה. הסגנון המוצהר הוא “מטבח אתיופי יצירתי עכשוי”. אני הרגשתי שזהו מטבח אתיופי עם קצת התאמה לחיך הישראלי. יש כבש, עוף, בקר במגוון רטבים עם שמות מקוריים. המנות שהזמנו היו הטיס וואט והמינצ’ה. שתי מנות הבקר האלה היו מאוד טעימות ולוו בשלל תוספות צמחוניות. רמת החריפות היתה סבירה. מחירי כל המנות העיקריות הן 40 שקלים. פשוט, לא?

מה שמצא חן בעיני הוא מגוון הבירות המקוריות מאתיופיה. מחירן היה זול באופן משמעותי מבירות מיובאות במקומות אחרים (לא זוכר מספרים). יש גם ערק אתיופי, אבל את זה אני אשאיר לפעם הבאה.

עדכון: המגיב דניאל מעדכן שבימי שישי יש במקום הופעות של זמרים אתיופים, או זמרים מתחילים ומוכשרים.

כמו כן, השירות היה מצויין ומהיר מאוד. המסעדה לא כשרה, ופתוחה גם בסופי שבוע.

אינג’רה: בן יהודה 9 תל אביב. טלפון: 0507822047. אתר

טוב, אני לא מצליח להימנע מהשוואה בין שתי המסעדות. אז ככה: בשתיהן האוכל היה מאוד טעים והמחירים זולים. חבש היא יותר אותנטית: מציעה תפאורה של בקתה, חריפות קטלנית (שאני אוהב) ויותר מסורתיות (וגם כשרות). אינג’רה היא יותר עדכנית ומותאמת, כאמור, לטעם הישראלי.

אז כדי להחליט איזו מהן מנצחת, איאלץ לחזור אל שתיהן.

ולסיום, קטע של מוזיקה אתיופית מאת אמן הג’אז מולטו אסטטקה (Mulatu Astatke). לקטע קוראים Yegelle Tezeta והוא לקוח מתוך הסרט פרחים שבורים. בפסקול הסרט יש עוד שני קטעים משובחים שלו.

[audio:http://yohayelam.com/wp-content/uploads/2007/04/02-mulatu-astatke-yegelle-tezeta.mp3]

יאללה, לאתיופיה!