אתמול השתתפתי במבצע קמחא דפסחא. הנה שלב אריזת הקרטונים:
קרדיט לתמונה: taltal
חלוקת ארגזי המזון הגדולים היתה במסגרת פעילות קהילתית של המעסיק שלי, מטהקפה. התגייסנו, יחד עם עובדי חברות אחרות ומתנדבים אחרים לפעילות של עמותת שורשים. הפעילות נעשית כבר מספר שנים. רשימת הנזקקים (בעיקר נשים מבוגרות) הגיעה ממלחקת הרווחה של עיריית תל אביב.
אין ספק שמילות התודה החמות שקיבלנו בששת הבתים שפקדנו שווים את הגב התפוס שלי. זאת הרגשה נהדרת לתת למי שחסר לו. אני אכן מרגיש שעשיתי מצוה, ששימחתי כמה אנשים בודדים בכפר שלם וביפו.
זאת לא הפגנה שלאחריה מרביצים ארוחה טובה, או עוד פוסט מחאה שנכתב מתחת למזגן שעושה נעים. פעילות פיזית שכוללת מפגש עם אנשים שהם לא כמוני היא בעלת ערך רב.
ובכל זאת, קצת מחאה. אנשי עמותת שורשים, כמו אנשי עמותות נוספות, באים עם כוונות טובות וטהורות לעזור. אבל גם הם תורמים להתנערות של המדינה מהאחריות שלה. הן נכנסות לואקום שהמדינה יוצרת, ועוזרות לה לסגת עוד קצת מהעזרה שהיא חייבת לחלשים.
במדינה מתוקנת, חברת ההייטק שאני עובד בה, כמו חברות אחרות, לא היו צריכות לתרום לקהילה באופן הזה. המסים אותם משלמת החברה (באופן ישיר ודרך משכורות העובדים) מגיעים למדינה שאמורה לטפל באותם מקרי סעד.
יום אחד ייתכן שגם אני אגיע למצב מצוקה בו אזדקק לסיוע. לא לעולם חוסן בתוך החדר הממוזג ומכונת האספרסו. אם חלילה אגיע למצב כזה, אני לא ארצה להיות נתון לחסדיהן של עמותות התלויות בתרומות או של חברות מסחריות. המסים שאנחנו, החזקים בחברה משלמים, אמורים להבטיח לנו שנקבל עזרה עם נזדקק לה. צדק, לא צדקה.
לקריאה נוספת: איתמר מנסח זאת טוב ממני:
מי שמעוניין לתרום באמת לחג, מוזמן מאוד לתרום לתנועה לאיכות השלטון ול”אדם טבע ודין”, שנאבקים בגורמים לבעייה, ולא לארגוני הצדקה למיניהם, שרק מנציחים את המצוקה ומקלים על המדינה להתפרק עוד קצת ממחוייבותה לאזרחיה.
ועוד משהו פוליטי לפני החג: משוררים וכתבי עת מתל אביב מתארגנים לארוע הזדהות עם מפוטרות פולגת, מול השער הסגור של המפעל בקריית גת, 22.4 החל מ 16:00. כל הפרטים כאן.
