בסוף השבוע האחרון השתתפתי בסמינר שנתי של שלום עכשיו. בהמשך לפעילות שכבר הזכרתי, הוזמנתי לסוף השבוע. העלות היתה סמלית וזה נשמע ממש כיף, אז יאללה!ו בהחלט היה כיף. היה מגוון של אנשים בגילאים שונים. בהתחלה חשבתי שאני בין הזקנים, אבל גיליתי עוד כמה דינוזארים. גם חבר שלי, שפחות מעורב, מאוד נהנה. היו הרצאות מענינות והיה גם כיף בקומזיץ ובכנרת. גם הארגון היה מצויין. ההפקה דאגה לכל הפרטים הקטנים, כולל כל הפקטים הקטנים 
במשחק, כיבוד בהפסקות והכי חשוב:ו בירות בקומזיץ. בסך הכל מאוד נהניתי והיה לי גם מאוד מענין. גם הצלחתי קצת לעשות פרופוגנדה לאתר עבודה שחורה. מכיוון שאני לא איש מכירות, וקודם כל באתי להנות, לא דחפתי את האג’נדה שלי באופן ממש אקטיבי. בכל זאת, לבישת החולצה עם הכיתוב blacklabor.com עשה את שלו. זכיתי לתגובות מתענינות.
זה התחיל ברע: האוטובוס שלנו רצה מאוד בקרבתו של הג’יפ וכך מצאנו את עצמנו בתאונת דרכים קלה. אף אחד לא נפגע, אבל זה בהחלט עיכב את כל העסק. לאחר 
ארבע וחצי שעות, הגענו הישר להרצאתה של שמרית מאיר, המוכרת לי מגלי צה”ל. ההרצאה שלה לא היתה פוליטית, והיא סקרה את מה שקורה אצל השכנים, במיוחד אלה פה לידינו שמעט נשכחו, הפלסטינים. אנקדוטה שנחרטה בראשי היתה לגבי סוהא ערפאת. בעקבות פרסום ידיעות על חתונתה מחדש, התקשרה הכתבת למכר בצד השני, וזה שמח שבזכות סוהא, נזכרו בהם. הניתוח שלה היה שכל המנהיגים באזור נורא חלשים מבפנים, וזה יכול גם להוביל למהלך של שלום. היא גם דיברה נגד מהלכים חד צדדים. היא לא נגררה לפוליטיקה, ואף התחמקה משאלה חוזרת ונשנית על “מה ישראל צריכה לעשות עכשיו”. בסך הכל היה מאוד מענין.
בהמשך התחלנו את משחק “ועידת השלום”. המפיקים בנו משחק תפקידים מאוד מורכב: משלחות ממדינות שונות, המחולקים לפלגים שונים, וכן צוות עיתונאים שדאגו לחמם את הענינים. אני זכיתי להיות נציג החמאס בדיונים על סוגיית הפליטים. ככזה, הייתי קיצוני: סרבתי לקבל פיצויים מישראל, כי אני לא מכיר בישראל. הדיונים הלוהטים בצד הפלסטיני הסתיימו בהחלטות מעורפלות. מכיוון שאיבדנו את הדפים, כשהגענו לועידה, זה היה בעיקר אלתורים.
ואגב אלתורים, היה בערבו מופע אלתורים נחמד. קבוצת שחקנים שאני לא זוכר את שמם עשו הופעה בסגנון “של מי השורה הזאת”, בהשתתפות הקהל. מייד לאחר מכן היתה נהירה לקומזיץ.
בועידת השלום שהיתה בשבת בבוקר (לא פשוט), היו קצת צעקות ואיומים לפוצץ את הועידה. נציגי ישראל היו מאוד קשוחים. לכל הצדדים היה קשה להסכים, אבל בסוף כולם קיבלו את ההסכם הכפוי. מייד 
נשמעו שירי שלום. כמובן שבמשחק תפקידים בסמינר של שלום עכשיו חייבים להגיע להסכם. עדיין, לא התחברתי לשירי השלום. יש בזה משהו אנכרוניסטי ומגוחך. אני יותר מתחבר לשלום כצירוף של אינטרסים, ולא כאידיליה. בכל מקרה, היה משחק מענין, וזכינו להעמיק את ידיעותינו על הסכסוך ולהכיר אחד את השני.
לאחר מכן היתה הרצה של גדי בלטיאנסקי, כיום מנכ”ל יוזמת ז’נבה. הוא דיבר באופן אופטימי על סיכויי השלום במזרח התיכון, לטעמי קצת אופטימי מדי, אבל מאוד מאוד 
מענין. הוא היה צמוד לרוה”מ לשעבר אהוד ברק בזמן המו”מ עם סוריה. הוא נתן הצצה למה שקרה באותם ימים. הארגון שלו יצא בימים האחרונים בקמפיין חוצות גדול הקורא למו”מ עם הפלסטינים. אפקטיבי? לא יודע.
בכל זאת שבת מנוחה, והלכנו לטבול בכנרת. כמה אנשים חכמים הביאו כסאות לתוך המים, וככה זכיתי להרגיש מלך יומיים לפני סוף תקופת האבטלה שלי. הים מעייף, וחלק ממשתתפי הסמינר בחרו בשנת צהריים על פני ההרצאה האחרונה. מי שכן הגיע, זכה להרצאה קצת פרובוקטיבית.
חולוד בדאווי היא פעילת שמאל פעילה במיוחד. היא אקטיבית בכמה ארגונים, ובהם תעאיוש והאנרכיסטים. היא היתה ממפיקי ההפגנות ההזויות נגד המלחמה. אמנם היא הציעה שערביי ישראל יהיו שותפים לתהליך השלום מול הפלסטינים, אבל אחר כך היא דיברה על מדיניות ישראל כלפי האזרחים הערבים שלה כ”אפרטהייד“. זה הרגיז הרבה אנשים שנכנסו איתה לויכוח על זה ועל דברים שונים. גם אותי זה הרגיז, אבל הייתי עייף מדי בשביל להגיב. אחד “נפגע” ממנה ועזב את החדר בהפגנתיות. היא התחמקה בחוסר אלגנטיות מהשאלה אם היא ציונית. בסוף ההרצאה, באו אליה הרבה אנשים, לא כועסים, שאמרו שאין להם מספיק מידע על מה שקורה במגזר הערבי. הם דיברו על אפשרות לקיים מפגש עם ערבים ישראלים. כוחה של הסקרנות.
במפגש המסכם הועלו רעיונות רבים בקשר לפעולותיה העתידיות של שלום עכשיו. קצת קשה לקיים דיון עם 80 אנשים. היו דעות מאוד מגוונות. נראה אם הןו יבואו לידי ביטוי בהמשך.
וזהו, כבר נגמר. היה מאוד מענין וגם כיף.
Comments are closed.