119 חיילים ו 39 אזרחים נהרגו במלחמת לבנון השניה. עוד מאות נפצעו. 4000 טילי / רקטות קטיושה נפלו בישראל, מקריית שמונה שננטשה ואף דרומה מחיפה. הצד השני אכל הרבה יותר חרא, אבל זה בכלל לא מענין אף אחד.ו 33ו ימים של מלחמה שיתקו את חייהם של למעלה משני מיליון תושבים בצפון, אשר הממשלה הפקירה אותם. חיילי המילואים שנחטפו, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, עדיין לא שבו הביתה, וכפי הנראה יוחזרו רק בארונות מתים.
אפשר היה לסיים את המבצע אחרי 3 ימים, ב 15 ביולי,ו כאשר ההישגים הצבאיים העיקריים כבר הושגו, וראש ממשלת לבנון סניורה התחנן להפסקת אש.
והכי כואב ומיותר: במבצע “תמונת הנצחון” ב 60 השעות האחרונות של המלחמה נהרגו לשווא 34 חיילים. כבר היה ברור שתהיה הפסקת אש, ובכל זאת הוכנסו מעל 30,000 חיילים ללבנון כדי להגיע לנהר הליטני. לא הושג שום הישג במבצע. כמובן שהכוחות הוסגו במהירות עם כניסת הפסקת האש לתוקף.
לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. רוב ראשי הצבא והמדינה יושבים בכסאותיהם הנוחים. האזרחים נשארו אדישים. מחיאות כפיים ארוכות ליוו את דוד גרוסמן כאשר סיים לנאום בעצרת השנתית לזכר רבין. ומה עשינו כאשר סיימנו למחוא כף? כלום. האכזבה מהמערכת וחוסר האמון בה הפכו לאדישות ולניכור, ולא למעשים.
אני יודע שאני חוזרו על דברים שכבר נאמרו לא אחת על ידי ועל ידי רבים אחרים, אבל היעלמות המלחמה מסדר היום הציבורי משגעת אותי.
הייתי שמח לעשות סיכום שנה אישיו לפי פוסטים, כפי שבלוגרים אחרים עושים, אבל אני כותב רק חצי שנה, וגם רציתי להדגיש את האירוע המרכזי והסופר דרמטי של השנה, אשר יצא לי גם לראותו מקרוב, בביקור שערכתי בחיפה באמצע המלחמה.
שתהיה שנה יותר טובה!
