Things and stuff – Yohay Elam שטויות בשתי שפות – יוחאי עילם
לכבוד ×—×’ פורי×, “×©×œ×•× ×¢×›×©×™×•” ערכה ישיבת ממשלה מיוחדת מול בית ר×ש הממשלה בירושלי×. לצורך ×”×¢× ×™×Ÿ ×”×ª×ž× ×™×ª×™ לר×ש הממשלה, בגלל דמיון כלשהו בין ×הוד ×ולמרט ×œ×‘×™× ×™. ×”×ירוע ×‘× ×œ×ž×—×•×ª על המשך הקפ×ון ×”×ž×“×™× ×™, והיה די משעשע. ×”×™×” לכך סיקור תקשורתי מסויי×. לכתבה ×‘×•×•×™× ×˜ ×”×›× ×™×¡×• רק חלק ×ž×¦×•×ž×¦× ×‘×™×•×ª×¨ ממה ש×מרתי לה×. ×ª×ž×•× ×” שלי כר×ש הממשלה ועוד הרבה ×¤×¨×˜×™× ×‘×¤×•×¡×˜ שלי ב×× ×’×œ×™×ª.
מעטים קוראים את מה שאני כותב באנגלית, אז אני מוסיף הפניה מכאן (ואין לי כוח לתרגם את הכל).
אביב 2005, פתחתי בלוג בישראבלוג. אני חושב שרציתי לבטא את עצמי. לא היה לי יותר מדי מה לכתוב, ורוב הפוסטים היו העתקים של שירים שאני אוהב. כנראה היה לי יותר קל לבטא את עצמי באמצעות אחרים. הבלוג ננטש תוך זמן קצר.
מרץ 2006: מערכת הבחירות היתה בעיצומה, והלכתי לאיזה כנס עם עמי איילון שהיה בסוף העולם, נדמה לי בשכונת צהלה. לא היה לי אוטו אז וחיפשתי טרמפ למרכז העיר. ככה פגשתי את הכוסית עם אובססית השואה ואת שוקי גלילי. דיברנו על פעילות בטוקבקים כדי להוות קונטרה למגיבים בשכר של הימין. ככה הגעתי לבלוג שלו ולבלוגים אחרים.
אפריל 2006: דיוני הקואליציה היו בעיצומם, ודרך הבלוג של שוקי הכרתי את איתי אשר, לימים עבודה שחורה. באותו זמן התפטרתי מהעבודה.
מאי-יוני 2006: בעיר טרוחיו שעל חוף האוקיינוס השקט בפרו פגשתי את באס ואלקו – זוג הולנדים חביבים שהיו בחודש ה 20 לטיול, והם היו רחוקים מסוף הטיול. הם הפנו אותי לאתר שלהם, בו הם תיארו את מסעם בהולנדית ובאנגלית. נדלקתי.
יולי 2006: בחזרה בתל אביב. איתי מרים את עבודה שחורה, ואני מצטרף אליו מייד. שוב מסתובב בבלוגים, ובא לי גם מקום משלי. ראיתי שרבים כותבים בשמם המלא, ורציתי שמה שאני כותב, לטוב או לרע, יהיה מזוהה איתי. העדפתי אתר עצמאי, בהשראת ההולנדים, וגם כדי שתהיה לי יותר אפשרות לשחק עם עוד רכיבים חוץ מבלוג (לא ממש עשיתי עם זה משהו).
בעשרה ביולי הרמתי את העסק. היו לי הרבה חששות. לא ידעתי אם אוכל להתמיד בכתיבה (שאני לא מנוסה בה) ואם יהיה לי מה לכתוב. החלטתי שאני אתחיל בתיעוד הטיול לפרו (בשיטת הבקדייטינג). חוסר התעסוקה באותה תקופה איפשרו לי זמן להשקיע. המלחמה שפרצה יומיים אחרי פתיחת הבלוג נתנה לי הרבה חומר לכתוב עליו.
מספטמבר אני עובד, וכבר תפסתי את השוונג בשביל להמשיך לכתוב למרות שכעת יש לי פחות זמן. אני חושב שגם הכתיבה שלי השתפרה, אם כי היא טעונה שיפור עצום.
ולמה אני כותב?
כדי לעשות לי את החיים קלים, אני מעביר את השרביט לכל אלה שהעברתי להם את השרביט במשחק הקודם. רק עידן גזית בא לשחק איתי במשחק הקודם. כפרה עליך!
אם מישהו אחר מעונין לשחק, הוא מוזמן גם בלי הזמנה רשמית…
Israeli Prime Minister is acting like a blind man who ignores reality. That’s how he (me in a costume) looks like:
Israeli Prime Minister is acting like a blind man who ignores reality. That’s how he (me in a costume) looks like:
Peace Now organized a special protest for Purim – a special government meeting around a table with ice, featuring blind PM Ehud Olmert, FM Tzipi Livni as the “Queen of ice”, Amir Peretz as “Minister of War”, Avigdor Lieberman as “Minister of Racism” and Raleb Majadla (the first Arab minister) as the “Fig Leaf”. The event took place in Jerusalem, near the PMs residents.
This special event for Purim was in protest of the government’s failure to do anything for peace. Assad’s declarations were trashed, and FM Tzipi Livni declined the Arab initiative on Thursday morning (Good timing for the protest!)
Peace Now pleaded me to participate as PM Olmert, claiming that there is a significant resemblance between us. We both lack some hair upfront and have a bright complexion, but that sums up our similarities. I wore a suit (courtesy of Sir Bob) and held a walking cane. Anyway, in the last moment they brought the mask that you see, so anyone could be Olmert…
The event was covered by a few representatives from the media. I was interviewed by Ynet, which quoted only a very short portion of what I had to say. Here’s the link in Hebrew.
×יכס.
××œ×ž×•× ×™ גיגל ×”×™×•× ×ת ×”×ž×œ×™× â€œ×œ×”×ª×¤×§×“ לישר×ל ×‘×™×ª× ×•â€ ×•×”×’×™×¢ ×ליי.
××– ×›×›×”: מי שיתפקד יוכל להשפיע ×ž×‘×¤× ×™×. במפלגת ישר×ל ×‘×™×ª× ×• מתקבלת הכרעות דמוקרטיות פה ×חד. הפה של ליברמן. ההכרעה הדמוקרטית ×œ× ×“×•×¨×©×ª הצבעה חוâ€×—.
אני לא רואה טלויזיה, אבל בהחלט שומע רדיו. אתמול האזנתי לקריין הרגוע של ה BBC מדווח על מינוייה של אסתרינה טרטמן לשרה בממשלה, והזכיר את התייחסותה בעבר לערביי ישראל כמגיפה – plague .
אז היא לא אמרה מגיפה, אבל היא בהחלט אמרה (בראיון לקול ישראל) שישראל ביתנו תישאר בממשלה כדי “לבער את הנגע מבפנים“. אז עכשיו אסתרינה טרטמן ממש בפנים.
אני חש בושה גדולה שאישה כה גזענית מכהנת בממשלה שלנו. יחד עם איווט ליברמן, מנסח המצע הגזעני של ישראל ביתנו (שלילת זכויות אזרח על בסיס לאום), יש לנו עכשיו שני יורג היידר בממשלה. אולי נוריד זמנית את דרג היחסים עם עצמנו, כפי שעשינו עם אוסטריה?
במילים יותר חריפות – רחביה ברמן.
ביום חמישי נכחתי במפגש לכבוד אבי הליצנות הרפואית ג€“ דר’ פאטץג€™ אדאמס. הגעתי למיפגש על-רקע הפצרותיה הרבות של חברתי לספסל הלימודים ג€“ שסיפרה לי כי מדובר באדם בעל על אישיות יוצאת-דופן, נושא סרט בכיכובו של מר וויליאמס, רופא-ילדים המשלב רפואה קונבנציונלית עם גישה הוליסטית-הומוריסטית אל מול חוליו.
הכנס לכבוד הדר’ התקיים בלא-פחות מאשר אולם הכנסים ‘אווניו’, הממוקם סמוך לנתב”ג, ונחשב נכון-להיום לאולם הכנסים מס’ 1 בישראל (ולא, ה’פוסט’ הזה לא תחת חסותו). כרטיס-כניסה לאירוע שהיה פתוח לכל מאן-דהוא אך בראש ובראשונה לרופאים, ובראשם פדיאטרים, עלה כמה מאות שקלים טובים.
מן הראוי לציין, שהכותבת היא סטודנטית לרפואה שמתוקף מעמדה קיבלה כרטיס-חינם לאירוע (אכן, שווה ללמוד 6.5 שנים באוניברסיטה).
בכל מקרה, היום המיוחל הגיע. התייצבנו בשעת-בוקר באולם הכנסים, מצפים ומייחלים ליום שכולו הומניסטי, הומוריסטי, היתוליסטי ג€“ ולא פחות חשוב ג€“ מזין ומפנק. ואכן, משנכנסנו לאולם כבר ציפו לנו צ’ופרים קטנים בדמות מחברת או עט חדש ג€“ מבית היוצר של חברת ביוטכנולוגיה זו או אחרת (כמו בכל כנס רפואי טוב). עוד ציפו לנו דוכנים עמוסים כל-טוב לארוחת-הבוקר ג€“ סיפתח מוצלח, שילך וישתפר עם ארוחת-הצהריים שתוגש לנו בהמשך.
משסיימנו להתכנס, ולאגור כוחות ומתנות, ניגשנו אל אחד האולמות לשם נשיאת דברי ברכה מטעם נותני החסות והמארגנים, ומיד אחר-כך, להפתעתנו הרבה, נתבקשנו לעבור לאולם הסמוך ג€“ הריק והשומם. בהגיענו אליו ציפה לנו בכניסה איש כבן 60 שנה ג€“ מחד, גבוה ומרשים, ומאידך – לבוש במה שנראה היה כמו פיג’מה מרופטת, לצווארו עניבה מעוטרת דמויות מצוירות, לאוזנו השמאלית עגיל בולט, ושערו אסוף לו לאחור, ומשתרך עד לאחוריו. היה זה דר’ פאטץג€™ אדאמס ג€“ בכבודו ובעצמו. על אף החזות המרתיעה משהו, הדר’ התגלה כאישיות כריזמתית ומשכנעת ג€“ ולראיה 300 הנוכחים בחדר (להזכירכם, רופאים רבי-השפעה ומכובדים נוספים) נענו לבקשתו להשתתף בסדנא שאירגן, ולמצוא את עצמם מרצונם החופשי שכובים על הריצפה ועוצמים עיניים בעודם מאזינים לדבריו המלטפים של הדר’ בדבר הצורך של כל אחד מאיתנו להשתתק ולחשוב על כל הדברים האהובים בחיינו.
מכאן ואילך מצאנו עצמנו ג€“ לבקשת הדר’, כמובן ג€“ מחליפים מתרגיל לתרגיל פרטנר (אדם שנכח בחדר, ולא הכרנו אותו לפני-כן), מתחבקים איתו (!), מסתכלים לו בעיניו ונושאים בפניו דרשת-אוהבים, שמים את ראשו בחיקנו ומלטפים אותו בענווה, ולקינוח המתוק ג€“ מספרים לו במשך כמה דקות על כל אותם דברים קטנים וחשובים בחיינו הפרטיים, שאנחנו בוחרים לאהוב ולהוקיר. נשמע ביזארי לגמרי, מה?
האמת היא שהשעות הללו היו חוויתיות ומעניינות ג€“ מסתבר שליטוף, חיבוק והתבוננות עמוק-עמוק לתוך עיניו של האחר מרככות ומקרבות, ואף גורמות לקבל ביתר-קלות את זה/ו שמולך. רעיונותיו של דר’ אדאמס, אם-כן, לא משוללי היגיון.
ועוד טיפ קטן שבדרך, סדנא כזו היא דרך מצויינת להתחיל דייט, או סתם להכיר (לא עבורי, כמובן, שהרי העורך שלי כאן הוא גם זוגי…), וניתן היה להבחין במשך אותן שעות כיצד הסטודנטים/סטודנטיות שבחדר מצאו עצמם לוטשים עיניים לעבר בן/בת-הזוג המיוחל/ת לצורך התרגיל הבא…
עתה, לאחר הפסקת-קפה קלה, התכנסנו מחדש באולם המוכר, שופע המיקרופיונים והכיסאות. ציפינו לשמוע מפי ה’גורו’, הלוא הוא אדאמס, חוויות טיפוליות אישיות מהעבר, והכי חשוב – הצעות לאסטרטגיות טיפוליות בחולים, ובראשם ילדים, שהרי הדר’ הנכבד הספיק, לדבריו, לטפל במאות, אם לא באלפי אנשים, במהלך מסעותיו ברחבי העולם. בפועל, קיבלנו הטפה בעלת אופי מיסיונרי שנמשכה כשלוש שעות, בדבר אמונתו של הדר’ באהבה לזולת ולחיים ג€“ סוגיות כבדות-משקל וחשובות לאין-ערוך שכבודן במקומן מונח, אך לא לשמן התכנסנו באותו היום. סיסמאות הירואיות כאלה או אחרות מפי הגורו הנכבד, היו משכנעות בקלות את הקהל האמריקאי, ‘רעב השמאלץ, אך לא את זה הישראלי, ואני בתוכו ג€“ אצלנו הן גרמו לקוצר-רוח, תנומה קלה, ובעיקר לשיפעול מיצי-הקיבה לקראת ארוחת הצהריים המתקרבת. דר’ אדאמס, שאצל רבים מקרב הסטודנטים ייצג את דמות הרופא המיוחל ג€“ זה ששואף להכיר ולאהוב את מטופליו בזכות מי שהם, ולא רק בזכות המחלה שהם נושאים בגופם והפוטנציאל המדעי שבה, איכזב, והפך בעינינו לדמגוג.
אולם, כמובן שאין לשפוט את פועלו של אדם על-סמך נאום כושל וסדנא מוצלחת; ויתירה מכך ג€“ ללא קשר לרושם שלנו בנוגע לדר’ אדאמס, כולי תקווה שרבים מה’רופאים לעתיד’ יאמצו את החזון שבגינו הגענו לכנס באותו היום, לפיו דמות הרופא שאליה אנו צריכים לשאוף הוא זה שיודע כיצד לאזן בין האמביציה והשאיפה לממון לבין האנושיות והרצון לסייע לזולת.