מפלגת העבודה: מרוח חדשה ורעננה של מפלגה סוציאל דמוקרטית, עם מצע מפורט ו”נבחרת מנצחת” לפני כשנה, הפכה המפלגה את עורה באופן קיצוני. אי אפשר להשיג הכל עם 19 מנדטים, אולי אפילו לא חצי. תמיד יש פשרות בפוליטיקה. היום אי אפשר לראות דבר וחצי דבר מההבטחות. עמיר פרץ, איש שלום עכשיו לשעבר, היה בין מחרחרי המלחמה העיקריים. פינוי מאחזים? קיצוץ בתקציב הבטחון? שכר מינימום? מדיניות אנושית? כלום. אף אחד לא רוצה להיות שר הרווחה. עמיר פרץ הרס את השמאל הכלכלי, כפי שאהוד ברק הרס את התקווה לשלום. ישיבתם בממשלה רחבה עם איווט ליברמן מוחקת את השפעתם.
מרצ: רחוקה מימי הזוהר שלה. עם יוסי ביילין הלא כריזמטי העומד בראשה, מרצ היא לא שמאל כלכלי. חברי הכנסת אולי עושים עבודה טובה, אבל איש איש לדרכו. אין שום מסר. זה בלט במיוחד בזמן המלחמה.
חד”ש: אנשי חד”ש תמיד יודעים להיות צודקים. הם אמרו שתי מדינות לשני עמים עוד ב 67. תמיד יודעים מה צריך לעשות ולמה כל האחרים לא בסדר. הצדקנות שורה גם בתוכם, עדיין עסוקים בויכוחים פנימיים על תורתו של מרקס לעומת אנגלס וכו’. חוץ מזה, הם עדיין מפלגה די סקטוריאלית ערבית, לא מפלגה כללית המהווה אלטרנטיבה לשלטון.
מה נותר חוץ מהייאוש? מאיפה תצמח תקווה חדשה? מה אפשר לעשות חוץ להכניס את הראש תחת הכר או לקחת את הרגליים למקום אחר?
רק הליכוד יכול
הליכוד, שהתרסק בבחירות, נמצא עכשיו על הסוס. הסקרים מאוד מחמיאים לבנימין נתנהיו, שהיה ראש אופוזיציה למופת. בזמן שהממשלה הנוכחית עשתה כל כך הרבה טעויות, הוא ישב בספסלים האחוריים וביקר אותה בממלכתיות.
ממשלת ליכוד, לכשתעלה, תהיה רעה מאוד. המשך הקפאון המדיני, אולי מלחמה נוספת, מדיניות כלכלית אכזרית ביותר הפוגעת בחלשים, חיזוק כוחן של משפחות ההון ושחיתות. הרבה שחיתות.
ואולי טוב שכך. אולי “קודם צריך שיהיה רע, לפני שיהיה טוב”. קודם קדנציה מלאה לליכוד עם נתניהו, שיעשה כאן הרס רב, ורק אחר כך יבוא שינוי חיובי אמיתי. השמאל חזר לשלטון רק כאשר ישב באופוזיציה לפני כן. השתתפות בממשלות האחדות בעבר, ובממשלות שרון ואולמרט רק פוררו את האידאולוגיה ומסמסו את ההבדלים בין המפלגות.
לכן, אולי כדאי לשמאלנים להעניש את השמאל בבחירות הקרובות, ולתת ולעודד את הימין לעשות את שלו. כשהימין יהיה בשלטון והשמאל באופוזיציה, הכל יהיה הרבה יותר ברור. אחר כך כבר יבוא מהפך חיובי. השמאל חזר לשלטון רק מסספלי האופוזיציה.
