איך לאכול את הטרול

בעקבות הפוסט הקודם שפרסמתי נפל עליי איזה טרול או שניים. כתבתי שברלין מתפתחת מאוד, עם חיי תרבות עשירים, ושהיא הופכת להיות הבירה של אירופה. כתבתי עוד כמה דברים, אבל זה מה שהפריע לגורם העוין שכבר ראה את עלייתו של היטלר חדש לנגד עיניו.

זה די הציק. אני לא רגיל לזה שאותו אדם מגדף פעם אחר פעם וכותב כשלושים תגובות.
מצד שני, כמו שמנה גדושה של ספאם היא אינדקציה ראשונית שהבלוג חי ובועט, ניתן להסתכל על הטרדות כמו שחוויתי אתמול בתור איזושהי “תעודת בגרות” מסויימת.

כעת נראה שהטרול חדל מההטרדות שלו. ויש סיכוי סביר שהטרול (יהודי אמריקאי ככל הנראה), לא קורא עברית ולכן לא מבין מה כתבתי כאן.

אז מה כדאי לעשות? למחוק את כל התגובות? להשאיר אותן ולהתעלם?

ואם כבר הזכרתי את ברלין, אז קבלו את בלוג ברלין (של שוקי ויונית) וכמה תמונות משלי, מטיול בשנת 2000.

בלוגדיי 2007 – אנשים מהחיים האמיתיים

לא ידעתי איך לאכול את הבלוגדיי. קשה להרכיב המלצות על חמישה בלוגרים. אני קורא יותר מחמישה בלוגים, אז את מי אני בוחר?. כמו כן, מי שקורא אותי מכיר את אלה שאני קורא. ולא צריך פה עוד רשימה ביצתית מלאת קישורים לאותם אנשים. בשביל זה יש סיכומים של מסיבות בלוגרים. אז הנה רשימה של שלושה בלוגרים שאני מכיר שלא דרך הרשת, ועוד שניים שלושה שצריכים לכתוב.

למזלי, הכוהנת הגדולה של הבלוגים החליטה לכתוב על אנשים שהיא מכירה בעולם האמיתי, ושגם יש להם בלוג. אז אני מעתיק את הרעיון.

Blog Day 2007

  1. טריסטיאן – קולגה שלי לעבודה ובחור סופר כשרוני. וגם מצחיק ורווק! הבן אדם חי ברשת המון זמן, ויש לו משהו משעשע להגיד על כל דבר. רק לאחרונה גיליתי את הבלוג שלו. מכירים מ 2006.
  2. מרטין – קולגה מהעבודה הראשונה. גילה את המחשב בגיל מבוגר, אבל התחבר אליו בצורה שלא תיאמן. היה שותפי הנאמן לבירה בבאר שבע במשך שנים ארוכות. גם נתן השראה ללמוד גרמנית. כותב באנגלית, בעיקר על טכנולוגיה. גיליתי את הבלוג רק אתמול! מכירים מ 1999.
  3. אולמוסט – טוב, בכל זאת מישהו שמככב פה, וכבר זכה להמלצה. חדש יחסית בביצה (אליה הגיע בעידודי), אבל אנחנו מכירים מ 1995.
  4. אור – לא. אין קישור, כי אין בלוג. הכותב המוכשר, שכבר הוציא ספר, כתב אצלי פוסט אורח משובח, אבל טרם השתכנע לפתוח. יאללה תעודדו אותו! מכירים מ 1993.
  5. גם בסעיף האחרון של המלצות בלוגדיי אין לי קישור לבלוג. עוד שני חברים התענינו בפתיחת בלוג והתייעצו איתי. כנראה שזה לא היה מספיק חשוב להם כדי שהם יעשו עם זה משהו. וחבל. אז בשנה הבאה, אם הם יפתחו בלוג, מקומם מובטח ברשימה 🙂 מכירים מ 1991.

זהו. ותודה ל Islay שהכלילה אותי ברשימה שלה.

ימי שלהי הקיץ, וקשה להתעמק

אוגוסט מתקרב לקיצו, והשלווה מגיעה לשיאה. כך ברחובות תל אביב. אוסף קשקושים לא קשורים.

יום שישי האחרון בתל אביב היה מהרגועים שידעתי. הספרית אמרה שאין לקוחות, ושאולי היא תוכל לישון צהריים. הרחובות לא היו הומים במיוחד. גם באמצע השבוע, יש תנועה דלילה במיוחד של אנשים. זה בסדר, הצרפתים מפצים על כך, אבל עדיין יש תחושה של רוגע יחסי.

גם בפוליטיקה, נראה שלעיתונים אין ממש מה לכתוב. הם עושים ניוז מתאונות דרכים רבות, אבל אין כאן שום ניוז. כמות ההרוגים נמצאת במגמת ירידה. לא עליה, ולא מצב חירום.

ומה קורה אצל השכנים שלנו? אני מדבר על אלה שנמצאים פחות משעה נסיעה ממרכז תל אביב. כן, פה קרוב בקלקיליה, טול כרם ושכם. לא שומעים עליהם כלום. זה לא אומר שמצבם יותר טוב, ושמצבנו יותר טוב. המחסומים עדיין חונקים אותם. לא את ארגוני הטרור, אלא את כל התושבים. קצת משונה להגיד את זה עם כל שלוות הקיץ, אבל מתישהו זה יתפוצץ לנו בפנים. אבל לא עכשיו. הקיץ כבר לא תהיה מלחמה.

ומה עם החום? הוא לא ממש קטלני, אבל בכל זאת מעיק. מצד שני, המזגנים האלה מטמטמים את המוח. חסרה איזה רוח סתיו. ובאופן כללי, חסר משהו גדול שיקרה.

ובינתיים נגמרה בבר השכונתי שלי (לא זה, הארמדילו) בירת דאנסינג קאמל. התמודדות.

בינתיים אני הולך וחופר ביצירותיו של ניל יאנג. המלך. גיליתי שיר שלא ממש הכרתי לפני כן: Danger Bird. לא יוצא לי מהראש כבר שבועיים. כאן בגרסת ההופעה:

[audio:http://yohayelam.com/recordings/Neil Young and Crazy Horse – Danger Bird.mp3]

זהו, אין לי ממש מה לכתוב, אז כתבתי קצת בכמעט כל קטגוריה שיש פה בבלוג…

נ.ב.: אם אתם מחפשים עבודה בהייטק, אז אתם מוזמנים לשלוח קורות חיים. יאללה עוד שתי קטגוריות 🙂

הבלוג עבר דירה (2)

במהלך סוף השבוע העברתי את הבלוג לספק אחסון חדש. אחרי שבאפריל העברתי אותו לדרימהוסט ושמחתי מאוד, גיליתי שדרימהוסט הם נוראיים. לפחות בשבילי.

מה לא היה לי איתם? מיילים שמגיעים באיחור של שעות, איטיות נוראית ודאון טיים בלתי נסבל בתקופות מסויימות. בשבוע הכי גרוע זה הגיע לאפ-טיים של 80%. מהירות התגובה שלהם, והתשובות הסתומות לעתים קרובות גם הפריעו מאוד. בשבועות החרונים המצב השתפר, אבל אז הם החליטו שקורא הרסס שלי אוכל יותר משאבים, והם הורידו לי אותו, על ידי מחיקת טבלאות מרכזיות שם. די, נמאס לי.

בעצתו של פילי, שדרגתי את עצמי הפעם ל Virtual Private Server אצל HostForWeb. היתרונות הם: שירות מהיר ביותר, הבטחת מינימום של משאבים בכל זמן וגם מהירות יותר גבוהה. החסרונות הם שאני צריך להתעסק עם יותר מדי דברים שאני לא מכיר (שליטה יותר גבוהה) והמחיר כמובן.

זה עולה לי 40$ בחודש, הרבה יותר משירותי אירוח רגילים (שעולים דולרים בודדים). זה הרתיע אותי בהתחלה, אבל אז הגעתי לתובנה הבאה: על חדר הכושר אני משלם 220 ש”ח בחודש, קצת יותר מארבעים דולר. בחודש טוב אני מקדיש לאימונים בחדר הכושר 15 שעות. זה הרבה פחות זמן ממה שאני מקדיש לתחביב קצת יותר מרכזי, והוא הבלוג.

וכך, אין לי בעיה להוציא את הסכום הזה על התחביב האהוב.

אז, אם אתם נתקלים בבעיות שצצו בעקבות המעבר (באג ראשון הושמד תודות לשרון), אשמח לדעת.
מעבר חלק לגמרי לא יכול להיות, אבל אני מרגיש שכעת בהחלט יש עם מי לדבר.