טוב, אז היום זה קרה. כמובטל, היה לי נורא קשה לקום בבוקר. אני התרגלתי לקום בצהריים, ולקום היום עם שעון היה נורא. בכל זאת, גררתי את עצמי לראיון. זה לא היה קצר. זה התחיל עם מילוי שאלון, המשיך עם שיחה אחת עם מנהלת משאבי אנוש והמשיך עם שיחה נוספת עם מנהל מקצועי. בשלבים האלה הייתי בסך הכל מבסוט. הצלחתי להישאר עירני, נהניתי מהשיחות ו”זרמתי” בכיף. חשבתי שיהיו יותר גמגומים בראיון הראשון. אולי השיחה המקדימה אתמול עםו ההיא מחברת ההשמה עזרה.
שתי שיחות זה מספיק לא? לא. זה רק התחיל. השלב הבא היה מבחן מקצועי. כאן תקופת אבטלתי צפה מעלה מעלה. הרבה חלודה צברתי בתקופה הזאת. לקח לי הרבה זמןו להתניע. הרגשתי שאני לא עושה דברים כמו שצריך, והיו גם דברים שדילגתי עליהם. אחרי מספר שעות שעלה על הזמן שהוקצב, סגרתי כמה פינות והגשתי את המבחן. יצאתי עם תחושת החמצה. חבל שהגעתי לחברה המענינת הזאת בתור התחלה, ולא אחרי קצת יותר שפשוף. חבל “להתגלח” דווקא על חברה אטרקטיבית. אבל, זה מה יש.
אחרי כל השעות שם (נראה לי שקרוב ל 6!) יצאתי לאוויר העולם והתחלתי להחזיר שיחות. השוק ממשיך לבעור. מנין הראיונות בשבוע הבא עלה במהרה ל 4. קצת עמוס, וחלק מהמקומות הם לאו דווקא אטרקטיביים, אבל לפחות זה עושה טוב לאגו ולבטחון התעסוקתי.
בזה לא תם הסיפור. להפתעתי, השעות הארוכות בראיון השתלמו, והחברה חזרה אליי (באמצע ההפגנה שעוד אכתוב עליה) כדי לזמן אותי לסיבוב שני. קצת הופתעתי. אולי הבטחון העצמי שלי נמוך מדי, או שאולי משהו אחר קרה שם. לא יודע. בכל מקרה, זה שימח אותי.
אם כך, עדכון: 5 ראיונות בשבוע הבא. אולי אני אתכונן בסוף השבוע הזה. נראה לי שעדיף. חבל להיכשל ולהזיע סתם. אבל טוב לדעת שהמצב ממש מצויין, ואין שום קשר בין הזוועות בצפון לבין מה שקורה כאן. לפחות לא בהייטק.
אז מי אמר שמרגישים את המלחמה בתל אביב?
Comments are closed.