יש עבודה

תם תהליך חיפוש העבודה. חתמתי על חוזה. מחר אני מתחיל לעבוד. אני מקווה שזה יעבור בשלום, ושאני אתרגל להיות בן אדם שקם כל בוקר לעבודה. 4 חודשים עברו מאז הפעם האחרונה, והחופש עשה לי ממש טוב. יש לי אנרגיות חדשות אחרי החופש? מיציתי את החופש? לא יודע. אני רק מקוה שיהיה כיף בעבודה, וכך לא יהיו לי געגועים קשים לחופש. בטוח יהיו לי געגועים, רק שאני מקוה שזה יישמר על אש קטנה.ו 

סופו של תהליך החיפוש היה מורט עצבים. ביום שלישי קיבלתי טלפון שהזמין אותי לבוא כמה שיותר מהר כדי לקבל הצעה לחוזה. היתה שיחה נעימה ובסופה קיבלתי הצעה.

הבעיה היתה הזמן. כיוון שמועמד אחר לאותה חברה נדרש לתת תשובה לחברה אחרת, הוא הלחיץ את החברה אליה אני התראיינתי, והם הלחיצו אותי. הם ביקשו תשובה לבוקר שלמחרת.

משם נסעתי לחברה השניה, שמראש נקבע שאקבל מהם הצעה לחוזה. הם הציעו הצעה מאוד מסודרת וביקשו תשובה רק עד יום חמישי. נרגעתי. זה נורא רחוק.

בינתיים עוד לא קיבלתי תשובות מהחברה השלישית, שהעבירה אותי מסע ייסורים. התקשרתי אליהם וגם הפעלתי את חברת ההשמה. הם אמרו שעוד להם תשובות ממבחני התופת, אבל שהם ינסו “לזרז את הענינים”.

יום רביעי: הצלחתני לקבל דחיה לאחר הצהריים מהחברה הראשונה. בינתיים ביררתי עוד כמה פרטים אצל החברה השניה.

בצהרים קיבלתי תשובה חיובית מהחברה השלישית. חששתי שזה יסבך אותי: שלוש אפשרויות זה יותר קשה משתיים. לשמחתי ההצעה היתה דווקא מהחברה שהכי מצאה חן בעיני, ומבחינה כספית היא היתה הכי טובה.

ההבדלים בין ההצעות היו מאוד מאוד קטנים. כלומר, זה לא עזר לי להחליט. נשארו לי שעתיים לתת תשובה לחברה הראשונה. בזמן הזה גיבשתי את דעתי.ו הספקתי להתייעץ עם המון אנשים בזמןו קצר.ו  הגעתי למסקנה חיובית לגבי החברה השלישית. כלומר, הייתי צריך לדחות את ההצעה של החברה הראשונה. כשנתתי את התזובה השלילית, הייתי מאוד נחמד והחמאתי להם בכנות גמורה. אין לי ספק שאם זאת היתה ההצעה היחידה באותו זמן, הייתי מקבל אותה באהבה ולא הייתי ממשיך לחפש. אני מקוה שדחיית התשובה שלי לא דפקה את המועמד האחר שלהם. בכל זאת, הם היו מאוד מאוכזבים.

ביום רביעי אחר הצהריים היה לי הרבה זמן כדי לשקול את ההצעות הנותרות. אמנם כבר הייתי מגובש בדעתי, אבל לא נתתי לעצמי מנוח. המשכתי בהתייעצויות ובבדיקות אחרונות של ההצעות. בזמן הזה דיברתי שוב עם החברה השניה. שיחת השכנוע כמעט שכנעה אותי ורק סיבכה אותי. בערב יצאתי עם חברים מהצבא, והראש שלי היה עמוק במחשבות. גם בחלומות זה רדף אותי.

ביום חמישי בבוקר הכרעתי סופית לטובת החברה השלישית. הגעתי לחתום על החוזה וקצת להכיר את האנשים. התקשרתי לחברה השניה ונתתי תשובה שלילית, עם מילים דומות לדחייתי את החברה הראשונה. כמה שעות לאחר מכן, הם התקשרו שוב, לשאול אם כבר חתמתי חוזה, ואם אפשר לשכנע אותי. עניתי שכבר מאוחר מדי, ושכבר החלטתי. השתדלתי להיות הכי נחמד שאפשר. ההצעה שלהם היתה טובה וגם מתוך אינטרס, אולי אני אמטרך אותם בעתיד…

זהו. הלכתי לים כדי להנות מסוף החופש הגדול של הילדים בבית ספר, וגם שלי. אני מקוה שעשיתי את ההחלטה הנכונה. גם בלילה שאחרי, חלמתי על זה. היו לי 3 הצעות טובות והיה קצת קשה לבחור. בתור פולני, אני חייב לסבול. לא משנה מה הייתי מחליט, הייתי ממשיך להתעסק עם זה.ו אני בטח אתחבט בסוגייה עוד כמה פעמים.

זהו. המספרים:ו 18 מפגשים ב 12 חברות שונות (אחרי שביטלתי שתי פגישות ביום רביעי). 21 ימים מהראיון הראשון ועד לחתימה או לחלופין 30 ימים מהפנייה לחברת ההשמה ועד לתחילת העבודה.

המספר המענין יותר הוא המשכורת, אבל את זה אני לא יכול לחשוף. גם לא את ההצעות האחרות. אולי את שמות החברות אני כן יכול לחשוף, אבל יש סיכוי שבטעות מישהו מהם קורא את זה, ואז זאת בעיה…

מה יהיה עם הבלוג? עכשיו שאני מחליף מצב צבירה ממובטל לעובד במשרה מלאה (רחמנא ליצלן) יהיה לי הרבה פחות זמן. אני מאמין שכבר נכנסתי לשוונ, ושאני אמשיך לכתוב. אני נהנה מזה,ו אפילו שהרבה פעמים אני כותב לעצמי.ו אני חייב דיווח מסוף השבוע המענין של שלום עכשיו, ועוד איזה פוסט או שניים שיושבים לי בראש.

אני אשתדל לספר איך ההתאקלמות בעבודה…

ו 

איזה קטעים עם גוגל

סתם אנקדוטה קטנה: הסתכלתי קצת בקבצי הלוג של הכניסות לאתר. אכן, יש מעט כניסות לבלוג הצעיר והלא מפותח. אבל בכל זאת, לא מעט אנשים מגיעים במקרה. אני כותב על כל מיני דברים. לא מתמחה במשהו ספציפי, ולא מתמחה בכלל בשום דבר.ו 

מה שכן, גיליתי תופעה מענינת: אני מקבל הרבה כניסות מחיפוש אתרי נפילות חיפה בגוגל. הייתי בחיפה באמצע המלחמה תחת אירוחו של fietsen. גם כתבתי על זה פוסט יחסית מענין (לטעמי לפחות). לא ידעתי שחיפוש אתרי נפילות חיפה בגוגל מביא אותי למקום הראשון. בסך הכל, לא כתבתי יותר על הנושא. אני לא בלוגר חיפאי שיכול לספר הרבה יותר גם מהמראות שהוא ראה וגם מהתחושות שלו.

מבחינתי זאת חוויה להיות מקום ראשון בגוגל, למרות שזה קשור במלחמה המחורבנת…

ו 

ועדת חקירה ממלכתית – טוב לכולם

גם אני תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מלחמת לבנון השניה. יש כל כך הרבה מה לחקור, וזה מתחיל הרבה לפני תקופתה של הממשלה הנוכחית.ו זה הפתרון היחיד שיהיה מקובל על כולם. כן, גם הממשלה. כרגע נראה שזה תלוי בעמיר פרץ אתמול הוא שהוא עדיין שוקל בכובד ראש את הענין ושביום שישי הוא יודיע את עמדתו. אני מקוה שזה יהיה לחיוב.

הציבור לא נותן אמון בועדות שכבר הוקמו. ועדת שחק הוצגה בתקשורת כועדת כסת”ח של פרץ. שחק הרי היה יועצו האישי בזמן המלחמה. הועדות שאולמרט הציג השבוע זכו להרים של ביקורת, בעיקר על חוסר שיניהן. בדיקת המבקר תיעשה בכל מקרה, ויזלזלו בה כרגיל. ככה שיש כרגע יותר מדי ועדות שכל אחת מהן לא זוכה לאמון.

ועדת חקירה ממלכתית כן תזכה לאמון. בנוסף, אני משוכנע שדיוני הועדה ישפכו אור על ההזנחה האזרחית של הצפון. אמנם זה נחשף במלחמה, אך זה עלול להישכח מאוד מהר. ועדת חקירה, במיוחד עם דיונים פתוחים ומצולמים יכולה לקדם נושאים כלכליים חברתיים.

הממשלה תוכל לצאת נשכרת מהקמת ועדת חקירה ממלכתית. הקמת הועדה כבר תזכה לביקורת חיובית. הנה, ראשי המדינה מוכנים להיחקר באופן הרציני ביותר. בנוסף, ועדה כזאת תעבוד כל כך הרבה זמן, זמן של שקט תעשייתי לממשלה. עד שיתחילו העדויות המענינות ייקח עוד הרבה זמן. בינתיים הם יוצגו כמי שאין להם מה להסתיר. מחאת המילואמניקים הכתומים תאבד את הבסיס לקריאתם להתפטרות ההנהגה. הרי ועדת החקירה הממלכתית תעיף אותם, ויש קונצנזוס לגבי האמינות והיסודיות שלה.

בעבודה שחורה, איתי קורא לכתיבת מכתבים לעמיר פרץ, כדי שייך על המהלך. אמנם לא נותר הרבה זמן עד להכרעה, אך כל מכתב, קצר ככל שיהיה, יכול להשפיע. אני מקוה שהוא יכריע בעד ועדת חקירה ממלכתית. הכרעה שלו בעד תכריע את הכף לטובת המהלך. אולמרט יצטרף בלית ברירה.

אז יאללה לועדה!

חיפושי עבודה – איזה בלאגן

זה השבוע השלישי שאני מחפש עבודה. אמנם דברים מתקדמים די יפה, אבל אני כבר קצת מותש. כבר הייתי ב 15 מפגשים ב 11 חברות שונות.

בהתחלת החיפוש הרגשתי שאני מצליח לבטא את עצמי לא רע, וזה אף השתפר בהמשך. זכיתי לפידבק חיובי ולהמשך תהליך בכל המקומות, וגם באתי בכיף לכל ראיון. בימים האחרונים, עם התגברות הקצב, אני מרגיש מיאוס. עוד פעם לספר את כל הסיפור שלי. אם בהתחלה הייתי חושב, מאלתר ואף זורק קצת בדיחות, בהמשך כבר לא היה לי כח. בימים האחרונים, כל שאלת “ספר לי על עצמך…” מלווה ברצף מונוטוני של אותו סיפור. אני שם אוטו-פיילוט, ומריץ את הקריירה המקצועית שלי ביעילות אך באופן משעמם. ההתלהבות שהבעתי כאן אבדה.

בנוסף, היום קיבלתי כמה דחיות, וזה פגע בי, בעיקר באיזור האגו. האכזבה הכי גדולה באה מחברה שהתלהבתי ממנה, במיוחד מהתפקיד אליו התראיינתי. את הדחיה טרם קיבלתי באופן רשמי, אבל זה כבר הועבר אליי מחברת ההשמה. חבל. במקום אחר, שלא התלהבתי ממנו, אני הרסתי לעצמי את הסיכוי עוד בטרם התראיינתי. אמרתי להם בטלפון שכבר הייתי אצלם, ושהם דחו אותי לתפקיד שרציתי, אבל הציעו לי משהו אחר שאז אני לא רציתי. בקיצור, אחרי שהזכרתי להם את העבר, הם ויתרו על העתיד. גם מעוד חברה קיבלתי דחיה. אמנם גם אני לא התלהבתי מהם, אבל האגו שלי רצה שאני אהיה זה שיגיד להם לא. זה כמו לצאת עם בחורה מכוערת ואז לשמוע ממנה שהיא לא רוצה אותך.

אבל הפסקה הקודמת לא משקפת את המצב הכללי. כפי שכתבתי כאן, יש שלוש חברות שאני איתם במגעים מתקדמים. אחת זימנה אותי לשתי פגישות כלליות ואז זימנו אותי כדי להוציא עלי להציע לי חוזה. מהיר, מפתיע ומחמיא. נראה מחר מה הם יציעו. חברה אחרת עשתה תהליך יותר מסודר של ראיון מקצועי, מנהל פיתוח ואז מנכ”ל. אם לא יהיו תקלות, הם יציעו לי חוזה. הם עשו קולות של אי שביעות רצון מציפיות השכר, אבל אני מאמין שיהיה בסדר. גם אני במקומם הייתי עושה כך.

והחברה האחרונה, העבירה אותי תהליך ארוך ומייגע. בפגישה הראשונה, שני ראיונות ומבחן. בפגישה השניה, כנ”ל. ואחרי שהגעתי עד הלום, הם שלחו אותי ליום מבחני אישיות. אתמול הייתי במכון התופת. זה היה מתיש נורא. לא הבנתי מה אני עושה שם, במיוחד בדינמיקה הקבוצתית. מסביבי ישבו מנהלים בתחום הפיננסים, שרצו להתקדם לתפקידים בכירים יותר. כולם היו צריכים להביע דעה, להשתתף, להקשיב, להתפשר וכו’. לקחתי את זה בקלות. נראה לי שהצלחתי. זה היה רק חלק אחד מני רבים. בשמונה וחצי שעות (!) ארוכות התראיינתי על ידי פסיכולוג, ציירתי עצים, עשיתי מבחנים מהירים על המחשב, ועניתי על שאלון ארוך ביותר, בו חשפתי את כל הסודות. כשיצאתי משם הלכתי כמו שיכור. רק שמחתי שזה נגמר. לא סבלתי יותר מדי, אבל הייתי מותש. אני מקוה שהצלחתי, אבל אולי לקחתי את זה יותר מדי בכיף. נראה בעוד מספר ימים.

אני מנסה לא לקבוע ראיונות חדשים. בכל זאת, מחכים לי עוד 4 עד סוף השבוע. איך אני יכול שוב לבוא רענן ונלהב? בגישה של מיאוס ושעמום קצת קשה להצליח…

Beer Sheva – Looking back with no nostalgia

A desert sunset caught from my parents' balconyI grew up in Beer Sheva, the capital of the Negev desert,  a large and quite unpopulated desert. Since my migration to Tel Aviv, I rarely visit. Many of my friends have also left the city and now live in Tel Aviv or it’s suburbs.

The city, with a population of nearly 200,000 has always been dry. Most of the stronger population lives in the community satellite towns of Omer, Lehavim and Meitar. These include university professors and workers of the various chemical plants that surround the city. Beer Sheva got only a few of these more educated people. This includes my parents.

Despite the rapid growth of the Ben Gurion university in the past decade, not many stay in the city. Half of the students don’t come from the south, and most of them return after graduating. Many locals, like myself, say goodbye.

Avishay Braverman, the president of the university until the last elections, raised lots of funds for new buildings and new faculties. In his time, the university built up a reputation of an excellent place to study at, especially socially. He also had a vision of creating more jobs in the city and the area, but that didn’t really work out. Currently he is with the labor party, one of the promising shining stars of the party in the last elections. He hasn’t proved himself yet, though…

Anyway, since I had a birthday and my parents invited me, I was obligated to pay a visit. Just a 100 kms on an excellent empty road and I’m in Beer Sheva. I used the opportunity to visit some old friends down there. My friends that still live there are true patriots of the city. As long as they have a job, they don’t feel any need to move to the center of the country. They prefer not having traffic jams and like the good desert air at night. They still aren’t frustrated from the lower salaries and from the serious lack of bars, cafes, restaurants and more cultural leisure options. They barely leave the city, not even to visit me….

Well, not much has changed. The bright sun still blinds my eyes and the depressed town is still “dry”. A new Irish pub didn’t convince me that a serious change in the atmosphere has arrived. The students still leave town after graduation, so that the new blood goes elsewhere. The city is just a big provincial town. Except being felt, it is also seen in the calm housing market. Apartments for sale or rent are always available and at rock bottom prices.

So, I don’t look back in anger, and not with nostalgia.