רוקנרול משובח ובוץ קדוש

היום הראשון בפסטיבל ורכטר אוריגינל היה המסעיר מכולם: לצד ההנאה מהמוזיקה, היתה התוודעות ראשונית להלכות החגיגה והתמודדות עם גשם שגרמה לכמה חוויות משעשעות.

פסטיבל רוק ורכטר

עוד תמונות מהיום הראשון בפסטיבל ורכטר 2008

זהירות – פוסט ארוך. בהמשך אעלה עוד תמונות. בעידן הדיגיטלי קשה למיין 1200 תמונות…

קצת רקע

אוסף הפחדות מפקקי תנועה אימתניים גרם לנו להגיע בשעות הצהריים המוקדמות לאתר הפסטיבל. כראוי לאירוע שמיועד ל 60-140 אלף אנשים (תלוי את מי שואלים), מגרשי החניה העצומים היו פזורים בטבע. כמובן שבחרנו במגרש שנמצא בערך בגבעתיים. כך שזכינו לטיול פסטורלי לפני הפסטיבל.

בדרך לפסטיבל הגדול

בתוך שטח הפסטיבל, הדשא הירוק והארגון המופתי נראו מבטיחים. רוב ההופעות (חוץ מהמרכזיות של הערב) התחילו בדיוק מופתי. האוכל והשתיה אף פעם לא נגמרו.

המארגנים הכריזו על מבצע: על כל 20 כוסות פלסטיק ריקות מקבלים כוס חינם. זה מצמצם את כמות הזבל באופן דרמטי. גם אנחנו השתתפנו באיסוף הכוסות.

זה במיוחד חיוני כאשר דואגים להשקות את הבירה במים, ונאלצתי ללגום 9 כוסות באותו יום. אני מתאר לעצמי שהפישוואסר הזה מוריד את כמות השיכורים. בכל מקרה, יותר לא אשתה סטלה ארטואה!

מתחם הפסטיבל בתחילת היום

הסיפתח

Air Traffic עלו ראשונים. למדתי להכיר אותם ערב האירוע, והם היו לא רעים בכלל. רוקנרול טוב שחימם את ההמונים שהמשיכו לזרום. הביצוע ל Shooting Star היה חזק ביותר.

Air Traffic – ההופעה הפותחת

אחריהם עלו ה Counting Crows. הלהיט שלהם, מיסטר ג’ונס עדיין מנוגן בדיסקוטקים בארץ. לראות את השיר הזה בלייב היה מאכזב: העיבוד היה גרוע. מנגד Round Here זכה לביצוע משובח.

קאונטינג קרווז

ההופעה החזירה אותי לניינטיז, אבל הראתה לי שלא כולם שמרו על כושר. הסולן, אדם דוריץ, נראה כמו איש פרברים אמריקאי משועמם.

הרוח והגשם

ההופעה הבאה על הבמה המרכזית היתה של מיקה, זמר הפופ המעצבן. ברשימת ההופעות הפרטית שלי היה עליו ברחתי במהרה לבמה המשנית, שהיתה בתוך אוהל ענק, לראות את The National. מאוד נהניתי מהרוק האנרגטי שלהם.

דה נשיונל בפירמדיה של ורכטר

פתאום קלטתי זרזיפי מים מקצוות האוהל (או הפירמידה). ככל שהגשם בחוץ התגבר, כך גם הצפיפות בפנים. כמה גלים של דחיפות נענעו אותי מצד לצד. גם כשנגמרה ההופעה, היה קשה לצאת מהאוהל.

בין טיפה לטיפה, חזרתי לצנטרום, כדי לראות את לני קרביץ. וואוו! איזה סאונד משובח! הנגנים שלו היו מרשימים ביותר: הבסיסט, הסקסופוניסט, הגיטריסט, כולם. הם אלתרו בצורה מרשימה. האמן עצמו שיתף את הקהל ששיתף פעולה בחזרה.

לני קרביץ מרחוק

במשך ההופעה ניסיתי לחבור לחברים שלי, באמצעות טכנולוגיית ה SMS. שלחתי להם הודעה שאני מנופף מטריה אדומה. ההודעה הגיעה אליהם תוך 7 שעות בלבד. חבורת אוסטרלים שראתה אותי מנופף, הציעו לעזור. בהתחלה הם החזיקו את המטריה בזמן שאני מחפש את החברים שלי. אחר כך עליתי על כתפיו של אחד מהם.

במשך שיר שלם, הייתי מעל מרבד של עשרות אלפי אנשים, רואה את אורות השקיעה שבצבצו מבעד לעננים, ושר עם לני. אחת החוויות החזקות בפסטיבל, אבל הבלתי מצולמות…

לילה ארוך בבוץ

אחרי שעות של הופעות והתרוצצויות עוד חיכו לנו מייקל סטייפ והאחים הכימיקלים. בין לבין צריך לנוח, אבל אוי, הבוץ! מסתבר שישיבה על שקיות פלסטיק בבוץ מחזקת שרירי רגליים נסתרים.

לרמן מראה את הבוץ

.R.E.M העלו מופע אורקולי מרשים: הרבה צבעים רצו על המסכים ועל הבמה. בצילומים החיים, מייקל סטייפ זכה לאפקטים קופצניים. השירים היו משובחים.

.R.E.M בפסטיבל ורכטר

אבל משהו היה חסר: הלהקה נבלעה קצת בכל האפקטים. הם עשו את הלהיטים שלהם כמו The one I love ו Losing My Religion באופן דומה מדי לגרסת האלבום. נראה שהם ניגנו אותם יותר מדי פעמים. נהניתי מאוד, אבל לא כמו בהופעה בתל אביב, ב 95.

ולסיום היום הארוך, עלו ה Chemical Brothers. טוב, לא ממש ראינו מה היה על הבמה. הם העלו מסכים ענקיים עם דמויות פסיכודליות, לייזרים שנכנסו לדיאלוג עם העצים, ומוזיקת חפירות שהשתלבה היטב עם הבוץ.

דמויות משונות במיצג של האחים

רקדנו והתחפרנו בין אנשים שפוכים ובין כוסות פלסטיק שאיש כבר לא רצה לאסוף. הסט המושבח קידש את הבוץ של ורכטר, ושלח אותנו עייפים אך מרוצים לישון עם אור ראשון (או שני, מי סופר).

גם Candy היתה שם, ואני ממליץ לכם לקרוא את הסיכום הכיפי שלה ליום הראשון.