במלאת 3 חודשים לאבטלתי מרצון, ומתוך זה יותר מחודש בבית, חשבתי שאני אתחיל לחפש עבודה. בכל זאת כסף, ואני אוהב כסף. אבל מה, לא בא לי. הסתכלתי על
טבלאות שכר, והמצב
מצויין. אחלה. חשבון הבנק שלי מסנוור אותי עם אורות אדומים, אבל אחרי שאני סוגר את החלון של חשבון הבנק, זה איכשהו עובר לי. ניסיתי לקרוא ספר על כסף. אני קורא ספר על המולטי-מיליארדר וורן באפט. אז יופי לו שהוא עשיר. איך זה קשור אליי? אני מנסה לחשוב על כל הדברים שבא לי לקנות. יש הרבה כאלה. אז אני אתאפק. לא חפץ אני לעבוד.
כל כך טוב להיות חופשי. אין כזה דבר שעון מעורר. אפשר להתמרח עם כל דבר. יש זמן לקרוא ספרים. יש זמן לנגן. יש זמן לקרוא בלוגים במשך שעות. יש זמן להכל. מתאימה לי הפוזה של The Dude בביג ליבובסקי.
למה?ו אחרי התלהבות ראשונית של חודש חודשיים, זהו עוד פעם שגרה קבועה של חמישה ימים רצופים שנראים אותו דבר. אותם שיחות על איך שקשה ביום ראשון, ואיזה כיף ביום חמישי שהגיע סוף השבוע. למרות הכסף הטובו בהייטק, זה עדיין לעבוד בשביל מישהו אחר, שעושהו עליך הרבה יותר כסף.ו עוד פעם קטעים כמו:” על מה אתה עובד עכשיו? לא משנה. עזוב הכל יש מצגת”. “תשמע, יש קצת לחץ עכשיו,ו אז אם תוכל לבוא ביום שישי זה יהיה אחלה.”. “אנחנו מרוצים ממך, אבל כפי שאתה יודע, המצב כרגע קשה, אז זה לא הזמן להעלאה / חופשה” ואחר כךו “שמעתי שאתה רוצה לעזוב, אז בגלל שאתה חשוב לנו, ניתן לך XYZ “. “פה זה כמו משפחה (תישאר יותר שעות)”. מי שעבד באותה חברה תקופה מסויימת בטח יודע על מי אני מדבר. אם לא, אז הסרט Office Space מראה את זה טוב.
טוב נו, בכל זאת שלחתי פעם אחת קורות חיים. חבר שלי ביקש ממני לשלוח לו. אם אני אתקבל הוא יקבל בונוס. אז כמחווה לחבר, שלחתי לו את קורות חיי. פרצה בסכר? תחילתו של כדור שלג? לא. מאז לא שלחתי כלום. אולי בשבוע הבא…
ו
  Â