במדינה בה כוחות השוק מקודשים, המסקנה המתבקשת היא: אין ביקוש לברים בלי עשן. אם היה ביקוש שכזה, אני בטוח שיזם זריז היה כבר פותח מקום כזה והיה מושך אליו את כל הסוגדים לניו-יורק.
אבל אנחנו במידל איסט. לא באמריקה הצדקנית, שם אסור לשתות עד גיל 21. אנחנו גם לא באירופה הרגועה, שם פורחות מסיבות בבתים בגלל חוקי העישון. אנשים אוהבים לעשן בבארים, להנות מהתחושה בראש, מלנענע את היד עם הסיגריה ומלקחת שאיפה תוך מבט כלפי מעלה.
לא, אני לא מעשן. ואני בהחלט מעדיף להיות במקום עם פחות עשן מאשר מקום עם יותר עשן. אני לא אוהב את הריח שנשאר בבגדים. יש מקומות מעושנים מדי, מהם אני מדיר את רגליי. איסור טוטאלי של עישון נראה לי מוגזם. נידוי מוחלט של אחיי המעשנים הוא צעד דרקוני.
גם הוראת החוק שמטילה את האחריות לאכיפת החוק על בעלי המקום ולא על הרשויות היא אבסורדית. מזכיר קצת את “חוק דרומי” שטוען שהמשטרה חסרת אונים. אני משלם מסים בשביל שהמדינה תאכוף את החוקים, ולא תפריט אותם.
מה יהיה? כאשר כ 90% מהמעסיקים לא מקיימים את חוקי העבודה, כולל המעסיק ששמו מדינת ישראל, אין סיכוי שהחוק ייאכף. אני מעריך שחלק מהמקומות יזרמו עם החוק וייאסרו עישון. אולי כעת, הלא מעשנים שתומכים בחוק יהפכו לבעלי משקל כלכלי מספק כדי שמקומות יפנו אליהם וייאסרו את העישון. זה יגיע לפלח שוק של כ 20%. לא יותר. אלה כוחות השוק, וזאת המדינה שלנו – לא אוכפים בה חוקים.
אני מעדיף שכל הבליינים שתומכים בחוק ידאגו לזכויות העובדים במקומות הבילוי ראו את מקרה קופי טו גו. הרבה יותר חשוב בעיני מעשן הסיגריות.
ולאות סולידריות עם המעשנים:
שאלה קצרה: מישהו ראה סקר / משאל בנושא? אם לא, אני ארים פה משהו כזה בהמשך השבוע.
Comments are closed.