ביקרנו במחסום חוורה, מעט דרומית לשכם. זה אחד המחסומים הגדולים בשטחים, ששולט על היוצאים משכם. זה בסדר, הם ייתקלו בעוד כמה מחסומים, לא משנה לאן יפנו.
לשמחתי, זה היה יום רגוע, כלומר מעט פלסטינים בחרו לצאת לדרכים. זה אפשר למארחות שלי להסביר לי מה קורה שם. מסתבר שרוב המחסומים הם מחסומים פנימיים, כלומר לא בדיוק מגנים על תושבי ישראל או על המתנחלים. כשהייתי בנפאל, זה תמיד הצחיק אותי שעצרו את המקומיים שם לביקורות בכל מקום. שמחתי שיש Tourist bus שנוסע יותר מהר.
כאן זה קצת פחות מצחיק. זה קורה פחות משעה מתל אביב, ומי שעושה את זה, זה הצבא שגם אני שירתתי בו. לפחות החיילים שפגשנו היו נחמדים.
חוץ מזה, כל פלסטיני שמספר תעודת הזהות שלו נראה חשוד, מעוכב עד להודעה חדשה. בהרבה מקרים, ראיתי איך נשות הארגון עוזרות לשחרר את המעוכבים. כל הכבוד. מסתבר שעצם הנוכחות שלהן עוזר לשחרר מעוכבים, לפתוח עוד תור למכוניות כדי להקל את העומס, וגם להתנהגות יותר אנושית מצד החיילים.
עוד קטע לא נעים שנתקלתי בו הוא הכבישים. אמנם כבישים טובים, אבל חלקם מיועדים ליהודים בלבד. רק כשרואים את זה מבינים את מושג האפרטהייד. אם כביש א’ מוביל להתנחלות, אז הוא בדרך כלל הופך לכביש ליהודים בלבד. אם כביש א’ הופך לכביש ליהודים בלבד, וכביש ב’ חוצה אותו, אז יש מחסום ליד צומת הכבישים. נוסעי כביש ב’ הפלסטינים לא יכולים לחצות את הצומת עם מכונית. הפלסטינים נאלצים לרדת מהמכונית, לעבור במחסום, ולקחת מונית מהעבר השני של הצומת.
בכל מה שאני מתאר, אין ירי, אין מכות, אין התעללות אן סיפורים דרמטיים. אבל המציאות היומיומיתו של המחסומים היא מספיק מדכאת.