בתחילת כל חופשה שם, איטיות השירות מרגיזה. הרי אני נורא רעב, והזמנתי פיצה לפני שעה. עוד לא הורדתי את השעון מהיד. אחר כך מתענגים על האיטיות. אם מישהו אומר: “בוא נזמין טוסט, ניכנס קצת למים, וכשנצא האוכל יחכה לנו.”, אז הוא מקבל מבט של “מה הלחץ? נזמין אחר כך…”
בבוקר, אחרי שבוקעים מהחושה,ו בדרך כלל קוראים ספר, נחים בצל, וטובלים קצת במים. אפשר לראות המון דגים גם בלי שנורקל או ציוד צלילה. משקפת רגילה מספיקה. לא כולם נכנסים למים. בכל זאת, מאמץ.
בהמשך היום יש קצת יותר פעילות חברתית, בדמות שש בש, שיחות איטיות, ואוכל. הרבה אוכל. הפיצה והטוסט הנזכרים לעיל הם בעצם אותו הדבר. אבל וולאהי, יש חומוס. יש גם עוף לאמיצים. וכשהאוכל מגיע, אומרים: “שוקרן, יא זאלמה!”.
בערב יש יותר פעילות חברתית. הגיטרות נשלפות, ומהר מתברר שהבחור הצנוע ש”רק רצה להיזכר קצת איך מנגנים” מוציא מהגיטרה צלילים נעימים ואף מפתיע בנגינה על מפוחית. כל חובבי הנגינה בארץ מתגלים בסיני.ו מסתבר גם שהבדואי המקומי יודע לנגן איזה שיר של אהוד בנאי.
בשלב יותר מאוחר בלילה, מלאכת הנגינה והשירה נהיית מעייפת משהו, ואז עוברים סתם לדבר. אנשים הרבה יותר משוחררים ונינוחים בחופי סיני. במקום הפרצופים החמוצים שאותם אנשים עושים בעיר כשהם ממהרים לאנשהו, יש סקרנות וענין רב. לא רק שיותר קל לגשת לזרים, אלא שגם רמת הפתיחות האישית היא אדירה.
הרבה שיחות על משמעות החיים, ההזדקנות, כשלונות, אהבות נכזבות, בינוניות, ובעצם כל הנושאים החשובים שחולפים עליהם בשיחות שגרתיות. בתאורת הירח והנרות (ומנורות ה 24 וולט) אנשים נפתחים.
לא צריך סמים. לא צריך אלכוהול. יש שם משהו באווירה.
לא הייתי שם ממאי 2004. האזהרות התממשו, והיו שם פיגועים קשים. כיום, זמן רב אחרי הפיגוע האחרון בדהב, אני חושש שרק מעטים נוסעים לשם. גם אם היו לי את הביצים לנסוע (וכרגע עדיין אין), זה לא כיף בלי החברותא. האם אני טועה, וכבר מספיק אנשים נוסעים לשם בבטחה?
ולמה שלא יהיה משהו בסגנון סיני בתוך ישראל? חופים לא חסרים. חושות אפשר להקים בקלות. “גזלן” שימכור סחלב יתארגן במהרה. את המכוניות אפשר להחנות רחוק מהחוף. הבעיה היחידה: איך נפטרים מצרצור הסלולרים?
יש כבר מקום כזה? אשמח לשמוע.
Comments are closed.