פוסט אורח מאת זוגתי
ביום חמישי נכחתי במפגש לכבוד אבי הליצנות הרפואית ג€“ דר’ פאטץג€™ אדאמס. הגעתי למיפגש על-רקע הפצרותיה הרבות של חברתי לספסל הלימודים ג€“ שסיפרה לי כי מדובר באדם בעל על אישיות יוצאת-דופן, נושא סרט בכיכובו של מר וויליאמס, רופא-ילדים המשלב רפואה קונבנציונלית עם גישה הוליסטית-הומוריסטית אל מול חוליו.
הכנס לכבוד הדר’ התקיים בלא-פחות מאשר אולם הכנסים ‘אווניו’, הממוקם סמוך לנתב”ג, ונחשב נכון-להיום לאולם הכנסים מס’ 1 בישראל (ולא, ה’פוסט’ הזה לא תחת חסותו). כרטיס-כניסה לאירוע שהיה פתוח לכל מאן-דהוא אך בראש ובראשונה לרופאים, ובראשם פדיאטרים, עלה כמה מאות שקלים טובים.
מן הראוי לציין, שהכותבת היא סטודנטית לרפואה שמתוקף מעמדה קיבלה כרטיס-חינם לאירוע (אכן, שווה ללמוד 6.5 שנים באוניברסיטה).
בכל מקרה, היום המיוחל הגיע. התייצבנו בשעת-בוקר באולם הכנסים, מצפים ומייחלים ליום שכולו הומניסטי, הומוריסטי, היתוליסטי ג€“ ולא פחות חשוב ג€“ מזין ומפנק. ואכן, משנכנסנו לאולם כבר ציפו לנו צ’ופרים קטנים בדמות מחברת או עט חדש ג€“ מבית היוצר של חברת ביוטכנולוגיה זו או אחרת (כמו בכל כנס רפואי טוב). עוד ציפו לנו דוכנים עמוסים כל-טוב לארוחת-הבוקר ג€“ סיפתח מוצלח, שילך וישתפר עם ארוחת-הצהריים שתוגש לנו בהמשך.
משסיימנו להתכנס, ולאגור כוחות ומתנות, ניגשנו אל אחד האולמות לשם נשיאת דברי ברכה מטעם נותני החסות והמארגנים, ומיד אחר-כך, להפתעתנו הרבה, נתבקשנו לעבור לאולם הסמוך ג€“ הריק והשומם. בהגיענו אליו ציפה לנו בכניסה איש כבן 60 שנה ג€“ מחד, גבוה ומרשים, ומאידך – לבוש במה שנראה היה כמו פיג’מה מרופטת, לצווארו עניבה מעוטרת דמויות מצוירות, לאוזנו השמאלית עגיל בולט, ושערו אסוף לו לאחור, ומשתרך עד לאחוריו. היה זה דר’ פאטץג€™ אדאמס ג€“ בכבודו ובעצמו. על אף החזות המרתיעה משהו, הדר’ התגלה כאישיות כריזמתית ומשכנעת ג€“ ולראיה 300 הנוכחים בחדר (להזכירכם, רופאים רבי-השפעה ומכובדים נוספים) נענו לבקשתו להשתתף בסדנא שאירגן, ולמצוא את עצמם מרצונם החופשי שכובים על הריצפה ועוצמים עיניים בעודם מאזינים לדבריו המלטפים של הדר’ בדבר הצורך של כל אחד מאיתנו להשתתק ולחשוב על כל הדברים האהובים בחיינו.
מכאן ואילך מצאנו עצמנו ג€“ לבקשת הדר’, כמובן ג€“ מחליפים מתרגיל לתרגיל פרטנר (אדם שנכח בחדר, ולא הכרנו אותו לפני-כן), מתחבקים איתו (!), מסתכלים לו בעיניו ונושאים בפניו דרשת-אוהבים, שמים את ראשו בחיקנו ומלטפים אותו בענווה, ולקינוח המתוק ג€“ מספרים לו במשך כמה דקות על כל אותם דברים קטנים וחשובים בחיינו הפרטיים, שאנחנו בוחרים לאהוב ולהוקיר. נשמע ביזארי לגמרי, מה?
האמת היא שהשעות הללו היו חוויתיות ומעניינות ג€“ מסתבר שליטוף, חיבוק והתבוננות עמוק-עמוק לתוך עיניו של האחר מרככות ומקרבות, ואף גורמות לקבל ביתר-קלות את זה/ו שמולך. רעיונותיו של דר’ אדאמס, אם-כן, לא משוללי היגיון.
ועוד טיפ קטן שבדרך, סדנא כזו היא דרך מצויינת להתחיל דייט, או סתם להכיר (לא עבורי, כמובן, שהרי העורך שלי כאן הוא גם זוגי…), וניתן היה להבחין במשך אותן שעות כיצד הסטודנטים/סטודנטיות שבחדר מצאו עצמם לוטשים עיניים לעבר בן/בת-הזוג המיוחל/ת לצורך התרגיל הבא…
עתה, לאחר הפסקת-קפה קלה, התכנסנו מחדש באולם המוכר, שופע המיקרופיונים והכיסאות. ציפינו לשמוע מפי ה’גורו’, הלוא הוא אדאמס, חוויות טיפוליות אישיות מהעבר, והכי חשוב – הצעות לאסטרטגיות טיפוליות בחולים, ובראשם ילדים, שהרי הדר’ הנכבד הספיק, לדבריו, לטפל במאות, אם לא באלפי אנשים, במהלך מסעותיו ברחבי העולם. בפועל, קיבלנו הטפה בעלת אופי מיסיונרי שנמשכה כשלוש שעות, בדבר אמונתו של הדר’ באהבה לזולת ולחיים ג€“ סוגיות כבדות-משקל וחשובות לאין-ערוך שכבודן במקומן מונח, אך לא לשמן התכנסנו באותו היום. סיסמאות הירואיות כאלה או אחרות מפי הגורו הנכבד, היו משכנעות בקלות את הקהל האמריקאי, ‘רעב השמאלץ, אך לא את זה הישראלי, ואני בתוכו ג€“ אצלנו הן גרמו לקוצר-רוח, תנומה קלה, ובעיקר לשיפעול מיצי-הקיבה לקראת ארוחת הצהריים המתקרבת. דר’ אדאמס, שאצל רבים מקרב הסטודנטים ייצג את דמות הרופא המיוחל ג€“ זה ששואף להכיר ולאהוב את מטופליו בזכות מי שהם, ולא רק בזכות המחלה שהם נושאים בגופם והפוטנציאל המדעי שבה, איכזב, והפך בעינינו לדמגוג.
אולם, כמובן שאין לשפוט את פועלו של אדם על-סמך נאום כושל וסדנא מוצלחת; ויתירה מכך ג€“ ללא קשר לרושם שלנו בנוגע לדר’ אדאמס, כולי תקווה שרבים מה’רופאים לעתיד’ יאמצו את החזון שבגינו הגענו לכנס באותו היום, לפיו דמות הרופא שאליה אנו צריכים לשאוף הוא זה שיודע כיצד לאזן בין האמביציה והשאיפה לממון לבין האנושיות והרצון לסייע לזולת.
