בהתחלת החיפוש הרגשתי שאני מצליח לבטא את עצמי לא רע, וזה אף השתפר בהמשך. זכיתי לפידבק חיובי ולהמשך תהליך בכל המקומות, וגם באתי בכיף לכל ראיון. בימים האחרונים, עם התגברות הקצב, אני מרגיש מיאוס. עוד פעם לספר את כל הסיפור שלי. אם בהתחלה הייתי חושב, מאלתר ואף זורק קצת בדיחות, בהמשך כבר לא היה לי כח. בימים האחרונים, כל שאלת “ספר לי על עצמך…” מלווה ברצף מונוטוני של אותו סיפור. אני שם אוטו-פיילוט, ומריץ את הקריירה המקצועית שלי ביעילות אך באופן משעמם. ההתלהבות שהבעתי כאן אבדה.
בנוסף, היום קיבלתי כמה דחיות, וזה פגע בי, בעיקר באיזור האגו. האכזבה הכי גדולה באה מחברה שהתלהבתי ממנה, במיוחד מהתפקיד אליו התראיינתי. את הדחיה טרם קיבלתי באופן רשמי, אבל זה כבר הועבר אליי מחברת ההשמה. חבל. במקום אחר, שלא התלהבתי ממנו, אני הרסתי לעצמי את הסיכוי עוד בטרם התראיינתי. אמרתי להם בטלפון שכבר הייתי אצלם, ושהם דחו אותי לתפקיד שרציתי, אבל הציעו לי משהו אחר שאז אני לא רציתי. בקיצור, אחרי שהזכרתי להם את העבר, הם ויתרו על העתיד. גם מעוד חברה קיבלתי דחיה. אמנם גם אני לא התלהבתי מהם, אבל האגו שלי רצה שאני אהיה זה שיגיד להם לא. זה כמו לצאת עם בחורה מכוערת ואז לשמוע ממנה שהיא לא רוצה אותך.
אבל הפסקה הקודמת לא משקפת את המצב הכללי. כפי שכתבתי כאן, יש שלוש חברות שאני איתם במגעים מתקדמים. אחת זימנה אותי לשתי פגישות כלליות ואז זימנו אותי כדי להוציא עלי להציע לי חוזה. מהיר, מפתיע ומחמיא. נראה מחר מה הם יציעו. חברה אחרת עשתה תהליך יותר מסודר של ראיון מקצועי, מנהל פיתוח ואז מנכ”ל. אם לא יהיו תקלות, הם יציעו לי חוזה. הם עשו קולות של אי שביעות רצון מציפיות השכר, אבל אני מאמין שיהיה בסדר. גם אני במקומם הייתי עושה כך.
והחברה האחרונה, העבירה אותי תהליך ארוך ומייגע. בפגישה הראשונה, שני ראיונות ומבחן. בפגישה השניה, כנ”ל. ואחרי שהגעתי עד הלום, הם שלחו אותי ליום מבחני אישיות. אתמול הייתי במכון התופת. זה היה מתיש נורא. לא הבנתי מה אני עושה שם, במיוחד בדינמיקה הקבוצתית. מסביבי ישבו מנהלים בתחום הפיננסים, שרצו להתקדם לתפקידים בכירים יותר. כולם היו צריכים להביע דעה, להשתתף, להקשיב, להתפשר וכו’. לקחתי את זה בקלות. נראה לי שהצלחתי. זה היה רק חלק אחד מני רבים. בשמונה וחצי שעות (!) ארוכות התראיינתי על ידי פסיכולוג, ציירתי עצים, עשיתי מבחנים מהירים על המחשב, ועניתי על שאלון ארוך ביותר, בו חשפתי את כל הסודות. כשיצאתי משם הלכתי כמו שיכור. רק שמחתי שזה נגמר. לא סבלתי יותר מדי, אבל הייתי מותש. אני מקוה שהצלחתי, אבל אולי לקחתי את זה יותר מדי בכיף. נראה בעוד מספר ימים.
אני מנסה לא לקבוע ראיונות חדשים. בכל זאת, מחכים לי עוד 4 עד סוף השבוע. איך אני יכול שוב לבוא רענן ונלהב? בגישה של מיאוס ושעמום קצת קשה להצליח…